פינק (לנדאו) אידה /// סופרת בשפה הפולנית /// נולדה בזבארז', פולין /// 1921 – 2011 /// גיל
ביוגרפיה
נולדה בזבארז' (לפנים מזרח-פולין, היום מערב-אוקראינה) לאב רופא ולאם מורה. התחנכה בבתי ספר פולניים וגדלה בבית בעל מודעות יהודית. מצד האב היא מצאצאי הרב יחזקאל לנדא, בעל "הנודע ביהודה". לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה התחילה ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון של לבוב. אחרי כיבוש זבארז' על ידי הגרמנים (יוני 1941) היתה בגטו עד סוף 1942. משחוסל גטו זבארז' הצליחה לברוח עם אחותה בעזרת ניירות אריים. בזהות שאולה של בנות כפר פולניות "התנדבו" השתיים לעבודות כפייה ברייך השלישי והוצבו במפעל לייצור חלקי חילוף למטוסים. שתי האחיות ברחו אחרי שיהדותן נחשפה, נדדו ברחבי גרמניה ומצאו עבודה אצל איכרים גרמנים כפועלות משק. את קורותיה בתקופה זו תיארה ברומן "נלך בלילות, נישן בימים" (1993). בתום המלחמה חזרה לפולין ונישאה למהנדס ברונו פינק, אף הוא ניצול שואה. עם בתם היחידה עלו השניים לישראל ב-1957. כאן עסקה בעבודות שונות, למשל גביית עדויות של ניצולי שואה ב"יד ושם" וכספרנית בספרייה למוזיקה. התגוררה שנים רבות בחולון ואחר כך ברמת אביב, תל אביב.
פיכמן יעקב /// משורר, מבקר ועורך /// נולד בבלצי, בסרביה /// 1881 – 1958 /// גיל
ביוגרפיה
נולד בעיר בלצי, בסרבּיה, שבה התחנך באורח מסורתי. מנעוריו נטה להשכלה ולספרות עברית ופירסם שירים ראשונים בעיתון "גן שעשועים" (1900). עבר למרכזי הספרות החדשה, תחילה לאודסה, שם נפגש עם ביאליק (1901), ואחר כך לוורשה (1903), שם נפגש עם דוד פרישמן, שפירסם ב"הדור" כמה משיריו. בשנים 1910-1904 התמסר לפעילות ספרותית באותם שני מרכזים, שכללה יצירה וביקורת, עריכה, הקדמת מבואות לכתבי סופרים והבאת ספרים לדפוס. ב-1910 הוציא כינוס ראשון של אגדות ושירים לילדים, ואילו שיריו הליריים כונסו לראשונה בקובץ "גבעולים" (תושיה, 1911). עלה ארצה ב-1911, וערך את הירחון לנוער "מולדת". בשנות מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה, נדד באירופה ושב ארצה כדי להמשיך בעריכת "מולדת" ו"מעברות" (1919). כמו כן פירסם מבחר מסות בשם "בבואות". ב-1935 כינס שני מחזורים משיריו: "צללים על שדות" ו"ימי שמש". מ-1936 עד 1942 ערך את "מאזניים". ב-1942 זכה בפרס אהרונוביץ של ההסתדרות. ב-1944 פירסם את הנודע בספרי שיריו, "פאת שדה", שעליו זכה בפרס ביאליק (1945). על מחקרו "שירת ביאליק" (1946) קיבל את פרס אוסישקין (1947). ושוב זכה בפרס ביאליק ב-1953, על סדרת ספרי מסותיו "אמת הבניין", "בבית היוצר", "בני דור", "רוחות מנגנות" ו"אלופי ההשכלה". אירועי הוקרה נערכו לכבודו, והוא זכה בפרס עיריית רמת גן (1956) ובפרס ישראל (1957).
עמיחי (פּפוייפר) יהודה /// משורר, סופר, מחזאי ומתרגם /// נולד בוירצבורג, גרמניה /// 1924 – 2000 /// גיל
ביוגרפיה
נולד בווירצבורג, גרמניה, למשפחה מחוגי האורתודוקסיה היהודית הגרמנית, וקיבל בצד חינוך יהודי-דתי חינוך גרמני הומניסטי. המשפחה עלתה לארץ ב-1936, שהתה תחילה בפתח תקווה ואחר כך שנים רבות בירושלים. קיבל חינוך ציוני-דתי בבית הספר "מעלה". היה חייל בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, וכאיש הפלמ"ח השתתף בקרבות קשים בשפלת החוף במלחמת העצמאות. אביו, שאליו היה קרוב מאוד, נפטר ב-1948. למד ספרות עברית ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחר כך לימד במוסדות חינוך והדרכה שונים. שיריו, שהחלו להיכתב בתוך מלחמת העצמאות, ראו אור בשנות החמישים הראשונות בעיתונות של השמאל הציוני הרדיקלי; אולם בשלב מוקדם למדי רחק המשורר הצעיר מן האמון בתהליך ההיסטורי הדיאלקטי, ובעצם בכל מהלך היסטורי כגורם המקרב את תיקון החיים האנושיים. המאה העשרים היתה בעיניו רצף הרסני מתמשך, המביא בלי הרף שפיכות דמים בעולם שהתרוקן לחלוטין מרחמים. עם זאת, הזדהה הזדהות מוחלטת עם זמנו ושאף להתבטא מנקודת מוצא של "כאן ועכשיו", לשדר ולעצב רגישויות עדכניות.
עוז (קלאוזנר) עמוס /// סופר ומסאי /// נולד בירושלים, ישראל /// 1939 – 2018 /// גיל
ביוגרפיה
נולד בירושלים לפניה וליהודה אריה קלוזנר. אביו היה דוקטור לספרות ועבד בארכיון הלאומי. דודו של אביו, יוסף קלוזנר, היה חוקר יהדות וספרות עברית בעל שם עולמי. למד בבית הספר היסודי הדתי "תחכמוני", ואת לימודיו התיכוניים התחיל בגימנסיה העברית ברחביה. בגיל ארבע-עשרה, שנתיים אחרי שאמו התאבדה, שינה את שם משפחתו מקלוזנר לעוז ועבר לחיות בקיבוץ חולדה. התאבדות האם והמרד בבית הרוויזיוניסטי עתידים להשפיע במידה רבה על עולמו החווייתי והספרותי. "מגיל ארבע-עשרה אני כאן, בחולדה. אבל זה כבר גיל מבוגר מאוד. התבניות כבר ישנן. אני בא ממשפחה רוויזיוניסטית ותיקה, ואני חושב שהמעבר החריף הזה מאפשר לי להיות 'סוכן' זר, גם בחולדה וגם בירושלים", אמר באחד הראיונות הראשונים שהעניק. הוא השלים את לימודיו התיכוניים בחולדה והיה חבר הקיבוץ במשך יותר משני עשורים. אחרי סיום שירותו הצבאי בנח"ל למד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל עשרים ואחת נישא לנילי לבית צוקרמן, בת קיבוץ חולדה ובתו של ספרן הקיבוץ, ארכיונאית ומי שהקימה את ארכיון עמוס עוז באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הם היו נשואים למעלה מחמישים שנה (עד מותו של עוז) ונולדו להם שלושה ילדים: פרופ' פניה עוז-זלצברג, מרצה להיסטוריה ולמשפטים, גליה עוז, קולנוענית וסופרת ילדים, ודניאל עוז, משורר ומוזיקאי. מאז 1986 ועד 2012 עוז התגורר בערד ועד שנת 2012 כיהן כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
עגנון (צ'צ'קס) שמואל יוסף /// סופר /// נולד בבוצ'אץ', גליציה /// 1887 – 1970 /// גיל
ביוגרפיה
נולד בבוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, חבל ארץ בדרום-מזרח פולין שהיה נתון בשלטונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית מאז סוף המאה השמונה-עשרה. גדל במשפחה מסורתית, כשהוא נתון להשפעת אביו, שלום מרדכי צ'צ'קס, שהיה מוסמך לרבנות ונטה לחסידות, וסבו מצד אמו, יהודה הכהן פארב, שהיה אדם אמיד ונודע בבקיאותו בתלמוד. אמו היתה זו שקירבה אותו לספרות ול"שירה" וכן דאגה לטיפוח ידיעותיו בגרמנית, שהיתה שפת המדינה. בילדותו למד בחדר, אך עד מהרה נטש את מסגרת הלימוד המקובלת והמשיך בלימודיו בהדרכת אביו ובעזרת כמה מורים פרטיים שנשכרו עבורו. הוא החל בכתיבה עוד בהיותו נער, והחל מגיל שש-עשרה פירסם את יצירותיו בעיתונות היהודית בגליציה – הן בעברית והן ביידיש. הוא כתב סיפורים, שירים, וכן כתבות על הנעשה בעירו. מראשית דרכו זכה לעידוד ולתמיכה מצד סופרים ועורכים, במיוחד מצדו של שמעון מנחם לאזר, עורך "המצפה" בקראקוב. ב-1907 הוזמן ללמברג (לבוב) על ידי אליעזר רוקח, שייסד כתב עת בשם "העת", לשמש בו עוזר לעורך. כתב "העת" היה קצר ימים, אך השהות בלמברג העניקה לו הזדמנות למפגש ראשון עם קבוצת סופרים כותבי עברית שנהגו להתכנס בביתו של א"מ ליפשיץ, האיש שפרש עליו את חסותו.
סיון (בומשטיין) אריה /// משורר וסופר /// נולד בתל אביב, ישראל /// 1929 – 2015 /// גיל
ביוגרפיה
נולד בתל אביב. אביו, חיים בומשטיין, עלה מרוסיה הלבנה עם משפחתו ב-1920 במסגרת "גדוד העבודה" ועבד כמנהל חשבונות בהוצאת מוריה ומאוחר יותר ב"קרן היסוד". האם, סוניה לבית סורקין, עלתה עם אמה, הרבנית ריטוב, לירושלים. מאוחר יותר עברה לתל אביב וטיפלה באחד העם בשנותיו האחרונות. בין הוריו של סיון הוסכם שעם הילד י"דבר"ו רק עברית.
סוצקבר אברהם /// משורר, מסאי ועורך בשפת היידיש /// נולד בסמורגון, ליטא /// 1913 – 2010 /// גיל
ביוגרפיה
מחשובי משוררי יידיש, דמות בולטת במפעל הארגון מחדש של תרבות יידיש וספרותה אחרי השואה. האישיות המשפיעה ביותר במרכז הספרותי היידי שהתפתח בישראל, בין מייסדיו (1947) ועורכו הראשי של כתב העת הספרותי היידי המרכזי במחצית השנייה של המאה העשרים, הרבעון "די גאָלדענע קייט" (שלשלת הזהב), שראה אור במשך קרוב לחמישים שנה, עד סגירתו ב-1995.
ביוגרפיה
נולד בבגדאד. עלה לארץ ב-1951. בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובלשון עברית מאוניברסיטת תל אביב (1961), תואר שני בלשון עברית ובבלשנות שמית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר דוקטור על הרומנים של נגיב מחפוז מאוקספורד (1968). חתן פרס ארברי (ע"ש החוקר הדגול A. J. Arberry) מאוניברסיטת קיימברידג' (1981) על מחקר שערך על המשורר הלבנוני אליאס אבו שבכה, חתן פרס ישראל למזרחנות לשנת 2005 וחתן פרס אמ"ת לשנת 2008.
סדן (שטוק) דב /// חוקר ספרות, מבקר, סופר ומתרגם /// נולד בברודי, גליציה /// 1902 – 1989 /// גיל
ביוגרפיה
נולד בברודי, גליציה, למשפחה בעלת שורשים חסידיים מצד אביו. אמו מתה בלדתה אותו, וכל ימיו ליוו אותו, כעדותו, רגשי אשם ודחף להצדיק את קורבנה ולחיות, כביכול, גם את חייה שלא נחיו. למד בחדרים, בבית ספר עממי יהודי ובגימנסיות פולניות בברודי ובלבוב, לשם עקרה משפחתו במלחמת העולם הראשונה. מילדותו היה פעיל באגודות ציוניות. מ-1923 עמד בראש תנועת "החלוץ" בלבוב ועסק בהכשרת נוער לציונות ולעלייה. המשיך בפעילות זו בוורשה, שם עשה ב-1925 כמזכיר הברית העולמית של הנוער העברי. כתיבתו הספרותית והעיונית החלה באותן שנים ברשימות ובתרגומים בעברית, ביידיש, בפולנית ובגרמנית, ובתוך זה גם ספר ראשון, קובץ שירים בשם "צלילים" (1921). בשלהי 1925 עלה ארצה ועבד כפועל במקומות שונים, עד שב-1927 הזמין אותו ברל כצנלסון, עורך "דבר", להצטרף למערכת העיתון. ב-1928 יצא בשליחות תנועת "החלוץ" לגרמניה, וניצל את שהותו שם גם ללימודים בבית ספר גבוה למדעי המדינה בברלין. בשובו עסק בהוראה למבוגרים, עד שהוזמן שוב לעבוד ב"דבר". מ-1933 עד 1939 ערך את מוסף הספרות השבועי של העיתון, וזה נעשה בניצוחו לבמה רמת איכות ורבת-השפעה, חוליית קשר עם מרכזי הספרות העברית בגולה ואכסניה לעידוד קולות חדשים. במסגרת עבודתו ב"דבר" ייסד ב-1940 את העיתון היומי המנוקד "הגה". מ-1944 עבד כעורך בהוצאת עם עובד.
מירסקי נילי /// מתרגמת ועורכת נולדה ברחובות וגדלה בתל אביב /// נולדה ברחובות, ישראל /// 1943 – 2018 /// גיל
ביוגרפיה
מתרגמת ועורכת נולדה ברחובות וגדלה בתל אביב. הוריה היו ציונים שעלו ארצה מקייב. לסבה היתה חנות ספרים בתל אביב שבה נהגה לבלות רבות. נחשפה מ"ילדות"ה לשפה הרוסית, בעיקר הודות לסבתה. למדה בבית הספר העממי ע"ש טשרניחובסקי בתל אביב ובגימנסיה "תיכון חדש". ב-1962 למדה פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1964 למדה תולדות האמנות והיסטוריה של מזרח-אירופה באוניברסיטת מינכן, שם גם רכשה את השפה הגרמנית. למדה תואר ראשון בחוג לספרות אנגלית ובחוג לתורת "הספרות" הכללית באוניברסיטת תל אביב. ב-1971 חזרה למינכן ולמדה תואר שני בחוגים לספרות רוסית, גרמנית ואנגלית. כשחזרה לישראל לימדה ספרות רוסית וספרות גרמנית באוניברסיטת תל אביב. בד בבד החלה לתרגם מרוסית ומגרמנית. החלה את דרכה בתרגום בכתב העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר שעזבה את החיים האקדמיים, קיבלה משרת עריכה ותרגום בהוצאת עם עובד והצטרפה לעורך ולמתרגם דאז אברהם יבין. עברה לעבוד בהוצאת "סימן קריאה"/הקיבוץ המאוחד על תקן "מתרגמת הבית". ב-1994 חזרה להוצאת עם עובד כאחת מעורכות סדרת "ספריה לעם" עד שפרשה לגמלאות ב-2011. לאחר פרישתה חתמה על חוזה תרגום עם הוצאת אחוזת בית. מתרגומיה הרבים לקלאסיקות של "הספרות" האירופית: "סיפורים אוקראיניים" לניקולאי גוגול (1980); "פריחה שנתאחרה" לאנטון צ'כוב (1981); "חיל הפרשים ועוד סיפורים" לאיסאק באבל (1987); "שאון הזמן" לאוסיפ מנדלשטאם (1988); "מוות בוונציה" (1988) ו"בית בודנברוק" (2003) לתומס מאן; "סיפורי הופמן" לאת"א הופמן (1990); "אידיוט" (1993) ו"האחים קרמאזוב" (2011) לפיודור מיכאלוביץ' דוסטוייבסקי; "מוסקבה-פטושקי" לוונדיקט ירופייב (1994); "אבות ובנים" לאיוואן טורגנייב (1994); "ילדות" למקסים גורקי (1995); "אנה קארנינה" ללב טולסטוי (1999); "הגווארדיה הלבנה" למיכאיל בולגקוב (2002); "בעולם נהדר ואכזר" לאנדריי פלטונוב (2007), ועוד. מירסקי נמנית עם העורכים של "הספרות" הישראלית המקפידים על עריכה מסורתית, ומתערבת בטקסטים ובתכנים. נחשבת למתרגמת מחוננת שתרמה תרומה משמעותית לספרות העברית בתרגומיה הרבים, ובייחוד מן "הספרות" הרוסית. על תרגומה החדש לספר "האחים קרמאזוב" נכתב: "ייחודה של מירסקי הוא ביכולת שלה ליצור תרגום קולח ואותנטי, שאינו נשמע זר או מאולץ לקוראים בני זמננו, ועם זאת משמר הן את ניחוח העבר והן את חותמו "הספרות"י של כל יוצר באופן אינדיווידואלי" (צור-גלוזמן, 2011). מלבד תרגומיה ועריכותיה, פירסמה רשימות ומאמרים רבים בענייני ספרות, הן בכתבי עת ("הספרות", "סימן קריאה") והן במוספי ספרות (""הארץ"", "דבר", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"). כמו כן כתבה ערכים על ספרות רוסית ב"אנציקלופדיה העברית". זכתה בפרסים חשובים, בהם: פרס טשרניחובסקי לתרגום (1989), פרס משרד החינוך למתרגמים (1997, 2007), פרס שר התרבות לספרות על מפעל חיים ליצירה בתחום התרגום (2007) ובפרס ישראל לתרגום (2008). מנימוקי ועידת פרס ישראל לזכייתה: "תרגומיה של מירסקי מצטיינים בהקשבה דרוכה לקול "הספרות"י של המקור, ובסירוב ליצור דגם אחיד של תרגום. היא מוצאת לבוש עברי גמיש והולם לסגנונו המיוחד של כל סופר, ויחד עם זאת מעשי התרגום שלה חיים ונושמים בשפה העברית".
