מלצר שמשון /// משורר, מתרגם ועורך /// נולד בטלוסטה, גליציה /// 1909 – 2000 /// גיל
ביוגרפיה
נולד בעיירה טלוסטה, גליציה המזרחית. התחנך ברוח המסורת בביתם החסידי של הוריו, בחדר ואצל מלמדי גמרא. בן תשע התייתם מאמו, וכדי להקל על אביו נלקח לגור בבית אחותו הבכירה והנשואה, שטיפלה בו כאם. בספריית אבי גיסו, שהיה תלמיד חכם ומשכיל, התוודע ליצירות סופרי ההשכלה, ובהן הרומן "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, שעורר את שאיפתו לעלות לארץ. בנעוריו חשב שעיקר כישרונו בציור ורצה ללמוד ב"בצלאל" בירושלים ואף התקבל כתלמיד על סמך ציוריו, אבל מחוסר אמצעים לא התמלאה משאלתו. במקום זה למד בסמינר עברי למורים בלבוב (1926-1931). עד שעלה לארץ (1933) שימש מורה בבית הספר העברי "תרבות" בהורודנקה, גליציה, והיה פעיל בתנועת הנוער החלוצית "גורדוניה".
מישקובסקי גיטל /// משוררת /// נולדה בסלונים, רוסיה הלבנה /// 1914 – 1988 /// גיל
ביוגרפיה
נולדה להורים קשי יום ב"סמטת העגלונים" בסְלונים, רוסיה הלבנה. למדה בבית ספר תיכון של רשת החינוך העברית "תרבות" והיתה פעילה ב"שומר הצעיר". עלתה כמעפילה באוגוסט 1939 ומאז היתה חברת קיבוץ אילון. שיריה הראשונים, שבהם הזדהתה עם ברנר, פורסמו בעיתוני "השומר הצעיר" בפולין וב"בדרך", ולאחר עלייתה לארץ ב"דבר", ב"דבר" הפועלת, ב"הדים", ב"דף הירוק" ועוד.
מירסקי נילי /// מתרגמת ועורכת נולדה ברחובות וגדלה בתל אביב /// נולדה ברחובות, ישראל /// 1943 – 2018 /// גיל
ביוגרפיה
מתרגמת ועורכת נולדה ברחובות וגדלה בתל אביב. הוריה היו ציונים שעלו ארצה מקייב. לסבה היתה חנות ספרים בתל אביב שבה נהגה לבלות רבות. נחשפה מ"ילדות"ה לשפה הרוסית, בעיקר הודות לסבתה. למדה בבית הספר העממי ע"ש טשרניחובסקי בתל אביב ובגימנסיה "תיכון חדש". ב-1962 למדה פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1964 למדה תולדות האמנות והיסטוריה של מזרח-אירופה באוניברסיטת מינכן, שם גם רכשה את השפה הגרמנית. למדה תואר ראשון בחוג לספרות אנגלית ובחוג לתורת "הספרות" הכללית באוניברסיטת תל אביב. ב-1971 חזרה למינכן ולמדה תואר שני בחוגים לספרות רוסית, גרמנית ואנגלית. כשחזרה לישראל לימדה ספרות רוסית וספרות גרמנית באוניברסיטת תל אביב. בד בבד החלה לתרגם מרוסית ומגרמנית. החלה את דרכה בתרגום בכתב העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר שעזבה את החיים האקדמיים, קיבלה משרת עריכה ותרגום בהוצאת עם עובד והצטרפה לעורך ולמתרגם דאז אברהם יבין. עברה לעבוד בהוצאת "סימן קריאה"/הקיבוץ המאוחד על תקן "מתרגמת הבית". ב-1994 חזרה להוצאת עם עובד כאחת מעורכות סדרת "ספריה לעם" עד שפרשה לגמלאות ב-2011. לאחר פרישתה חתמה על חוזה תרגום עם הוצאת אחוזת בית. מתרגומיה הרבים לקלאסיקות של "הספרות" האירופית: "סיפורים אוקראיניים" לניקולאי גוגול (1980); "פריחה שנתאחרה" לאנטון צ'כוב (1981); "חיל הפרשים ועוד סיפורים" לאיסאק באבל (1987); "שאון הזמן" לאוסיפ מנדלשטאם (1988); "מוות בוונציה" (1988) ו"בית בודנברוק" (2003) לתומס מאן; "סיפורי הופמן" לאת"א הופמן (1990); "אידיוט" (1993) ו"האחים קרמאזוב" (2011) לפיודור מיכאלוביץ' דוסטוייבסקי; "מוסקבה-פטושקי" לוונדיקט ירופייב (1994); "אבות ובנים" לאיוואן טורגנייב (1994); "ילדות" למקסים גורקי (1995); "אנה קארנינה" ללב טולסטוי (1999); "הגווארדיה הלבנה" למיכאיל בולגקוב (2002); "בעולם נהדר ואכזר" לאנדריי פלטונוב (2007), ועוד. מירסקי נמנית עם העורכים של "הספרות" הישראלית המקפידים על עריכה מסורתית, ומתערבת בטקסטים ובתכנים. נחשבת למתרגמת מחוננת שתרמה תרומה משמעותית לספרות העברית בתרגומיה הרבים, ובייחוד מן "הספרות" הרוסית. על תרגומה החדש לספר "האחים קרמאזוב" נכתב: "ייחודה של מירסקי הוא ביכולת שלה ליצור תרגום קולח ואותנטי, שאינו נשמע זר או מאולץ לקוראים בני זמננו, ועם זאת משמר הן את ניחוח העבר והן את חותמו "הספרות"י של כל יוצר באופן אינדיווידואלי" (צור-גלוזמן, 2011). מלבד תרגומיה ועריכותיה, פירסמה רשימות ומאמרים רבים בענייני ספרות, הן בכתבי עת ("הספרות", "סימן קריאה") והן במוספי ספרות (""הארץ"", "דבר", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"). כמו כן כתבה ערכים על ספרות רוסית ב"אנציקלופדיה העברית". זכתה בפרסים חשובים, בהם: פרס טשרניחובסקי לתרגום (1989), פרס משרד החינוך למתרגמים (1997, 2007), פרס שר התרבות לספרות על מפעל חיים ליצירה בתחום התרגום (2007) ובפרס ישראל לתרגום (2008). מנימוקי ועידת פרס ישראל לזכייתה: "תרגומיה של מירסקי מצטיינים בהקשבה דרוכה לקול "הספרות"י של המקור, ובסירוב ליצור דגם אחיד של תרגום. היא מוצאת לבוש עברי גמיש והולם לסגנונו המיוחד של כל סופר, ויחד עם זאת מעשי התרגום שלה חיים ונושמים בשפה העברית".
ביוגרפיה
נולד בווינה ועלה לארץ עם הוריו ב-1938. המשפחה הצטרפה לקיבוץ גניגר וב-1947 עברה לגבעתיים. היה ממייסדי חבורת "לקראת", שימש כסגן עורך ""דבר"" לילדים וכעורך "משא" – מוסף הספרות של עיתון ""דבר"". כיהן בוועד אגודת הסופרים העבריים ומ-2003 שימש כסגן יו"ר האיגוד הכללי של הסופרים בישראל. בשל מומחיותו בניקוד שירים היה ידוע בכינוי "איש השיר והנקודה", וכן היה ידוע בתמיכתו הגדולה במשוררים בתחילת דרכם. לאחר מותו קרא על שמו איגוד הסופרים פרס המוענק למשוררים צעירים.
ביוגרפיה
נולד בניו יורק וגדל בתל אביב. למד בבית חינוך ע"ש א"ד גורדון וב"תיכון חדש". עם סיום לימודיו (1966) התגייס ושירת ככתב צבאי ב"גלי צה"ל". לאחר השחרור למד פילוסופיה ותולדות האמנות לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1988-1972 עבד כעיתונאי ב"דבר" ובעל המשמר ופירסם מאמרים בענייני ספרות וספורט בעיתונים ידיעות אחרונות, "מעריב", "הארץ", כותרת ראשית ומקור ראשון. נשוי לסופרת צרויה שלו. מתגורר בירושלים.
ביוגרפיה
נולד בוולוצלאבק, פולין. ב-1926 עלה ארצה עם הוריו, שהתיישבו ברעננה, שם עסק אביו בהוראה. שפת הדיבור בבית היתה עברית. למד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב, היה בהכשרה בקיבוץ גבעת ברנר כחבר "המחנות העולים" (1938-1937) וחבר קיבוץ שדות ים במשך שתים-עשרה שנים (1950-1939). בתקופה זו עבד בנמל חיפה בסבָּלוּת ובסוורוּת. סיפורו הראשון, "מטען של שוורים", מהווי הנמל, נכתב על רקע התקופה ומאבקיה (1939) ופורסם ב"מבפנים" באביב 1940. בקיבוץ עצמו עבד בדיג ובחקלאות והכיר מקרוב את חנה סנש, שעליה כתב מחזה (1958). בשנים 1948-1946 היה בשליחות "החלוץ הצעיר" בארצות הברית ובקנדה, וכשחזר התגייס לצה"ל.
ביוגרפיה
בנו של המשורר יעקב לרנר (1918-1879). נולד בזדולבונוב (אז פולין, כיום אוקראינה). עלה ארצה ב-1925. למד בגימנסיה העברית "הרצליה". בשנים 1933-1929 למד פילוסופיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטת לונדון. בתקופת שהותו שם עבד במערכת כתב העת "העולם" ועסק בהוראה. שב ארצה ב-1933. מ-1937 נמנה עם חברי מערכת "דבר" ופירסם שם ובבמות נוספות רשימות בענייני אמנות. במשך כעשור, עם הפסקות, ערך את מדור הספרות והאמנות של "דבר". כמו כן סייע לברכה חבס בעריכת "ספר מאורעות תרצ"ו". ספרו "אמני מופת בחייהם וביצירתם, מג'וטו עד ורמיר" (1957) ראה אור ככרך העשירי של האנציקלופדיה לילדים "מעיין". מתחילת שנות הארבעים החלו להופיע תרגומיו מצרפתית ומאנגלית. הבולטים שבהם: "קורות האמנות" מאת א"ה גומבריך (1957, מתרגם-שותף: חנוך קלעי); וינסטון צ'רצ'יל – מנהיג במערכה: פרקי זכרונות, מסות, מאמרים ונאומים בהם עיקרי "דבר"יו על הציונות וארץ-ישראל (1941, תרגום ועריכה); "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי (1952). מיוזמי הקמת קריית הציירים בצפת (אחרי מלחמת העצמאות) ובית הסופר בירושלים (אחרי מלחמת ששת הימים).
ביוגרפיה
נולד ברחובות וגדל בגבעתיים, בן יחיד למשפחה של ניצולי שואה מצ'כיה. אביו זישה, שהיה קצין בצבא הצ'כי, איבד אישה ובן במלחמת העולם השנייה, ואימו שינדל עברה כמה הפלות לפני שנולד. עד גיל שש דיבר בשפת אימו, צ'כית, ואז הכריז שלא ידבר בה עוד. למד בבית הספר לאומנויות רננים ולאחר מכן בתיכון ע"ש תלמה ילין. הפסיק את לימודיו בכיתה יו"ד, ועבד כנער שליח וכשוליה לצלמי עיתונות. בתקופה הזאת התנסה במגוון סוגי אומנות: למד צילום, השתתף בסדנה מטעם אגודת "קולנוע לנוער" (אגודה שהקים בשנות השישים של המאה העשרים מבקר הקולנוע שלמה שמגר, במטרה לקרב צעירים לקולנוע האומנותי), השתתף בסדנת התיאטרון לצעירים של "צוותא" ולמד ריקוד בלהקת "בת דור". לסקלי, שלא התגייס לצבא, נסע בגיל עשרים ושתיים להולנד, ובמשך ארבע שנים למד במגמת מולטימדיה באקדמיה הפתוחה בהאג. שם עסק בסוגים שונים של אומנות, כמו אומנות פלסטית, צילום, וידאו ארט ואומנות מיצג, והחל לעסוק ב"שירה חזותית" באנגלית, שילוב המילים בדימויים חזותיים.
לויתן עמוס /// משורר, סופר ועורך /// נולד בקיבוץ כפר מסריק, ישראל /// 1935 /// גיל: 90
ביוגרפיה
הוריו היו ממייסדי קיבוץ כפר מסריק, והוא גדל ולמד בקיבוץ זה. לאחר שירותו הצבאי חזר לקיבוצו והיה חבר בו כעשר שנים, עד שעבר לתל אביב. היה עיתונאי ועורך בעיתון "על המשמר" (1970-1955), וכעשר שנים ערך את ה"דף לספרות" של העיתון, עד לסגירתו ב-1995. קיבל את עריכת "משא", המוסף לספרות של "דבר", ומילא תפקיד זה כשנה, עד סגירתו של העיתון ב-1996. לאחר מכן שימש עורך השירה והפרוזה בהוצאת הספרים גוונים. למד באוניברסיטת תל אביב ובעל תואר מוסמך בפילוסופיה ובמחשבת ישראל (1976). מאז 1996 מפרסם טור ביקורתי-הגותי בירחון "עתון 77". מבחר מטוריו כינס בספרו "מצד זה", כשם המדור (2005).
ביוגרפיה
נולד בעיר גרוז'יסק ליד ורשה. קיבל חינוך מסורתי עם נופך חסידי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עקר עם משפחתו לוורשה, ובה רכש בכוחות עצמו השכלה כללית, ובתוכה שליטה בפולנית, בגרמנית ובצרפתית. ב-1923 וב-1924 הדפיס את ראשוני סיפוריו בכתב העת הוורשאי המודרניסטי "קולות" בעריכת אליעזר שטיינמן. ב-1925 עלה לארץ ישראל, ואחרי שהות קצרה בירושלים עבר לתל אביב, בה התגורר עד יומו האחרון. עד מהרה התקרב לחבורת "כתובים" בראשותם של שלונסקי ושטיינמן, אך לא מנע עצמו מלפרסם סיפורים ורשימות במגוון של כתבי עת שלא היו מזוהים עם החבורה ולעתים אף נערכו בידי יריביה ("הדים", "כנסת", "מאזניים", "הדאר"). יצירתו המשמעותית ביותר באותן שנים היא הרומן "חולות כחולים" שנכתב ב-1929, נגנז בידי המחבר וראה אור מעיזבונו רק ב-1997 (הקיבוץ המאוחד). זהו רומן-מפתח המבוסס על חייו של לוין בשנים 1928-1926, ומשקף את שנות המצוקה והמחסור שפקדו את תל אביב מחמת המשבר הכלכלי החריף שהכה אז ביישוב הארץ-ישראלי כולו. אולם מעבר לתיאורי ההווי של החיים בעיר ומעבר לסיפורי אהבהביו של הגיבור, אמן-בוהמיין צעיר בשם דני רסין, עולה הנושא העיקרי של הרומן, והוא הזיקה הלוהטת לעולם האמנות. רסין וחבריו יוצרים לעצמם כעין בועה אסתטית נבדלת המגוננת עליהם מפני קשיחותה המרה של המציאות. בתוך כך עולה דיוקן מוזר ובלתי צפוי של תל אביב כפקעת דחוסה של עשייה אמנותית נלהבת, מתערוכות ציור ועד מופעי ג'ז. התכונה הבולטת בעיצובו של הרומן, העתידה לאפיין את כתיבתו של לוין בכל שלביה, היא הפיכת המציאות המוחשית עצמה לאובייקט אמנותי מסוגנן העומד בפני עצמו, ובמקרה זה – למערך חזותי ססגוני המחקה את אמנות הציור.
