משוררת
נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) לאסתר (לבית גופמן) ולמיכאל וולך, אחות צעירה לנירה. הוריה עלו ב-1932 מבסרביה, הכירו בארץ והיו ממייסדי הכפר. האב נהרג בקרב על גבעת קולה במלחמת העצמאות כשהיה בן שלושים ושש. אמה היתה שותפה להקמת בית הקולנוע בקריית אונו ב-1953, שבו בילתה וולך בילדותה ובנעוריה שעות רבות בצפייה בסרטים. את מרבית חייה חיה בבית אמה ברחוב הנקרא על שם אביה. במחצית השנייה של שנות השישים התגוררה לתקופות קצרות בתל אביב ובמלון נוטרדם בירושלים. מעולם לא יצאה את גבולות ישראל.
בסוף כיתה י' סולקה מבית הספר "תיכון חדש", ולמדה לתקופה קצרה במסגרת של לימודי ערב. כשהיתה בת שבע-עשרה נרשמה ל"מכון אבני" לאמנות הציור והפיסול, אך לא התמידה בלימודיה. אלה היו תחנותיה האחרונות במסגרת ממסדית כלשהי. אורח חייה היה חריג גם על רקע הסביבה הבוהמיינית של תקופתה בארץ. קשריה הסוערים עם נשים וגברים, התנסויותיה בסמים ואשפוזיה בבתי חולים פסיכיאטריים תוארו בהרחבה בביוגרפיה שכתב עליה יגאל סרנה (1993, 2009). מאיר ויזלטיר, בן דורה "הספרות"י וידידה, כתב ברשימה במלאות עשרים שנה למותה: "תמיד הקפידה לחיות חיים בלתי-מבוגרים, לא עסקה בשום עבודה מעבר לכתיבת השירים וקריאה, ומעולם לא 'נטלה אחריות' כלשהי על מישהו או על משהו שמעבר לזה, גם לא על עצמה, לפחות לא במובנים הרגילים, המקובלים בחברה שבה חייתה. כמו אמנית קרקס שמיום שברחה מהבית והצטרפה ללהקה נודדת התרגלה לראות את המציאות מבעד לפריזמה של הטרפז המרחף" (2005).
שיריה הראשונים נדפסו ב-1964 במוספי "הספרות" של "ידיעות אחרונות" ו"הבוקר" ובשני כתבי העת האוונגרדיים של התקופה, "קילטרטן" (בעריכת מקסים גילן) ו"עכשיו" (בעריכת גבריאל מוקד). שירה הראשון, "בלבושן", נדפס בתיווכו של יאיר הורביץ ב"ידיעות אחרונות" (3.1.1964) ונכלל ללא כותרת בספרה הראשון, "דבר"ים ("אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר/ נְעָרוֹת נוֹהֲרוֹת/ מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים").
"דבר"ים ראה אור ב-1966 בהוצאת "עכשיו". שם הספר הוא ככותרתו של השיר האחרון בספרה של דליה הרץ, "מרגוט" (1961). השירים בספר זה תוארו במחקר ובביקורת כמהפכניים, אלימים, פראיים, מיסטיים, נועזים, צבעוניים וסוריאליסטיים. חלק מן המבקרים תיארו את האימג'יזם הפרוע של השירים כסתום וכחידתי, וקריאות שונות הדגישו בו את הממד הארוטי, האקזיסטנציאלי, המטפיזי, הגנוסטי, הפסיכולוגי, הסימבוליסטי, הפמיניסטי או החברתי (בעיקר בהקשר המגדרי). החזיונות האסתטיים והרגשיים של השירים פוענחו כסיטואציות קונקרטיות וכ"מצבי הרגשה" חושפניים ווידויים (למשל השיר "אבשלום" העוסק בהפלת ולד: "אֲנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת/ לְהִזָּכֵר בִּבְנִי אַבְשָׁלוֹם/ שֶׁשַׂעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחְמִי/ וְלֹא יָצָא לִי/ לִגְמֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנִי").
קולה השירי הייחודי משלב לשון דיבורית, ישירה ובוטה בשפה פואטית עשירה, מוצפנת ורווית עלילות ורמיזות תרבותיות. התחביר שובר המוסכמות משהה אפשרויות של בהירות וחד-משמעיות. הרושם הנוצר הוא של רב-שכבתיות, חידתיוּת, מוזיקליות מהפנטת ואידיוסינקרטיות. בעקבות הפואטיקה של "דור המדינה" (נתן זך, יהודה עמיחי, ובעיקר דוד אבידן) שיכללה וולך את תחבולות התחביר, כמו גם את השימוש ברטוריקה של הדיבור הישראלי ובביטויים דאיקטיים (כגון "זה" בשיר הפותח במילים "לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם"). חטיבת שירי הדמויות הפותחת את "דבר"ים, "יונתן", "קורנליה", "תרזה", "לוטה", "סבסטיאן" וכו', היא המוכרת והנחקרת ביותר במכלול שירתה.
גם ספרה השני, "שני גנים" (1969), מתאפיין בעירוב הייחודי בין היסוד המופשט והאגדתי ליסוד הקונקרטי והממשי, בין החספוס הלשוני והתמטי לליריקה המעודנת, בין הפסיכדליה לריאליה, בין פגיעות ושבריריות לתעוזה, מיניות ואלימות. לצד השירים המצטרפים למהלך הפואטי של "דבר"ים, וולך מפתחת נוסחים שיריים חדשים וקומפוזיציות חדשות וניסיוניות. השיר ""שני גנים"", למשל, שעל שמו נקרא הקובץ, מבשר את ה"שירה" החזרתית, התבניתית והאבסטרקטית שנהפכת לנוסח רווח יותר בשירתה בשנות השמונים: "וּלְגַן אֶחָד כֹּל הַפֵּרוֹת צְהֻבִּים וּבְשֵׁלִים וְכֻלּוֹ עָגֹל/ וּלְגַן אֶחָד כָּל עֲשָׂבִים וְעֵצִים דַּקִּים/ וּכְשֶׁגַּן עָגֹל מַרְגִּישׁ גַּן דַּק מַרְגִּישׁ עָגֹל/ וּכְשֶׁגַּן דַּק מַרְגִּישׁ גַּן עָגֹל מַרְגִּישׁ דַּק".
רבים משירי "דבר"ים ו"שני גנים" נהפכו לנכסי צאן ברזל של ה"שירה" העברית, אך תהליך התקבלותה המלאה של שירתה המוקדמת של וולך הושלם רק במחצית השנייה של שנות השבעים. ב-1976 ראה אור הקובץ "שירה" (1976) בהוצאת סימן קריאה. הקובץ כולל את שירי שני ספריה הראשונים וחטיבה של שירים חדשים שנקבצו תחת הכותרת "למעלה מזה". במאי 1977 זכתה בפרס יצירה מטעם קרן תל אביב לספרות ואמנות, וב-1978 הוענקו לה פרס יצירה מטעם ראש הממשלה ופרס ושירים עיריית חולון לספרות יפה על שם קוגל על ספרה "שירה" (עם סמי מיכאל).
בספריה בשנות השמונים, "אור פרא" (1983), "צורות" (1985) ו"מופע" (1985), קובץ שיריה האחרון, שיצא לאור כמה חודשים אחרי מותה, מתמעטים השירים הקצרים, הגבישיים, החלומיים-סיוטיים בעלי הממד החזותי. מגוון עצום של "צורות" מייחד את שירתה בתקופה זו: פואמות קצרות, סדרות של שירים תמטיים-תיאטרליים, ארוכים ואסוציאטיביים היוצרים לעתים רושם של כתיבה כמו-אוטומטית או של שרשור אקסטטי בלתי מבוקר של רעיונות, רגשות ומילים. הנוסח השירי של "אור פרא" מתאפיין במבנה הדוק של חזרה, ברטוריקה י"שירה" ובתחביר פשוט וקליט. ב"צורות" וב"מופע" מרובים השירים משרשרי התובנות, החקירות, המחשבות והרגשות העושים שימוש בלקסיקון מדעי, פילוסופי, פסיכולוגי ורליגיוזי, והיוצרים רושם כאוטי. אפשר לסכם את השינוי הפואטי בשירתה של וולך בשנות השמונים כהמרת הדומיננטיות של הממד האגדתי בממד פרפורמטיבי. הזיקה של יצירתה לאמנות המיצג עולה בקנה אחד עם הגדרתה של וולך כ"משוררת מוחלטת" (בלשונה של הלית ישורון) ועם האופן שבו תיאר המשורר אהרן שבתאי את שירתה "מִכתיבה במובן המצומצם, לכתיבה בפעולות, בעצמים, כתיבה במין, כתיבה בגוף, ובמכלול נפש-גוף" (שבתאי, 1985-6).
רבים מן המבקרים ספקניים כלפי ערכם האסתטי של חלקים ניכרים משירתה המאוחרת. יש הטוענים כי היא נכשלת ב"סובייקטיביות עד קצה גבול היכולת המוחקת את עצמה" (קלדרון, 2009). לעומת זאת, גבריאל מוקד (2006) תיאר את הפואטיקה המאוחרת של וולך כ"מפנה קונספטואליסטי… בעל ערך ניסיוני ושילוב חדש בין הגות לבין יסודות שיריים מקובלים יותר בתוך טקסט", למשל בשיר "שוב הנפש" מן הספר "צורות" שבו היא "מפתחת משל מורכב על חשיבות עליונה של מצבי רוח… שעושים אותנו למה שאנחנו מבחינה ממשית": "שׁוּב הַנֶּפֶשׁ גְדוֹלָה עָלַי מִשְׁתַּלְשֶׁלֶת כְּבֶגֶד עֲנָק/ כִּבְגָדִים הַנֶּפֶשׁ מַגִּיעָה לְרַגְלַי עַד נַעֲלַיִם עֲנָק".
בשנותיה האחרונות נאבקה וולך על הכרת הממסד הספרותי בחטיבות הניסיוניות, יש יאמרו ה"שיגעוניות", של שירתה, ובעיכוב של הוצאתם לאור של קובצי ה"שירה" האחרונים שלה. במקביל היא נהפכה למעין גיבורת תרבות, שייצגה עבור הישראלים את "תרבות-הנגד" העולמית של שנות השישים; את החופש מאיסורים על רגש ועל מין ואת השחרור ממועקת המוסכמות וממגבלות המציאות. האנרגיה האינטנסיבית, החושנית והאפלה של דמותה ויצירתה נקשרה גם לזיקה בין דמוניוּת, יופי פיוטי ושיגעון. השיר "תפילין", שנדפס לראשונה ב"עתון 77" (בעריכת יעקב בסר) במרס 1982 ואחר כך בספרה "אור פרא" (1983), חולל שערורייה ציבורית, גינוי בכנסת ופולמוס רחב. השיר מסתיים בטורים: "אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ/ עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ/ עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ/ לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין/ הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה/ וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה". היא הרבתה להתראיין לעיתונות ולטלוויזיה, הופיעה על במות שונות והשתתפה בהופעות חיות בעקבות אלבום של שיריה המולחנים "בציר טוב" (1982). את ה"מופע" פתחה במשפט: "זה אילן וירצברג והוא כותב מוזיקה וזה שמעון גלבץ והוא כותב מוזיקה… ואני יונה וכתבתי את כל המילים". היא הצטלמה לסרט על חייה בבימוי רונית ויס-ברקוביץ והציגה תערוכה משותפת עם עופרה צימבליסטה "ניר+כתב" (גלריה שרה לוי, 1984). וולך העניקה ראיונות לעיתונות גם ממיטת חולייה, ודיברה בהם על מחלת הסרטן, שאובחנה אצלה ב-1981. היא נפטרה ב-26.9.1985, בת ארבעים ואחת.
בניגוד לקשיי ההתקבלות של שירתה בחייה, בשנים לאחר מותה התעצם העניין בשירתה והתבסס מעמדה כפורצת דרך ב"שירה" העברית. נכתבו עליה ספרים ומחקרים רבים, שהציבו אותה בשושלת שירת הנשים העברית (בעיקר רחל, דליה רביקוביץ וזלדה), דנו בחוויה האנדרוגינית בשירתה ובפריעת הסדר המגדרי, תיארו אותה כמבשרת הנוסח הפוסט-מודרני ו"העידן החדש" בתרבות הישראלית, והציעו הבחנות חדשות לגבי מיקומה ברצף ההיסטורי של ה"שירה" העברית. ב-1992 ערכה הלית ישורון אנתולוגיה של שיריה, "תת הכרה נפתחת כמו מניפה: מבחר שירים: 1985-1963". היא כוללת חלק גדול מן השירים המוקדמים, מבחר מן השירים המאוחרים, ומכנסת לראשונה את שיריה האחרונים. ב-2000 יצא הספר "הפנים היו הפשטה", מפגש בין שיריה של וולך וציוריה של אביבה אורי, בעריכתה של ישורון.
שירים רבים שלה הולחנו. אלבום של שיריה המולחנים, "אתה חברה שלי", המבוסס על "מופע" שהועלה ב-1997, כולל שירים מכל תקופות יצירתה. ערן צור ערך את ה"מופע", הלחין ושר עם משתתפים נוספים. שני מבחרים משיריה תורגמו לאנגלית על ידי לינדה סטרן זיסקוויט: Wild Light: Selected Poems (1997) ו-Let the Words (2006, עם הקדמה מאת אהרן שבתאי). Yona Wallach (Author)
› Visit Amazon's Yona Wallach Page
Find all the books, read about the author, and more.
See search results for this author
Are you an author? Learn about Author Central
שירים בודדים שלה תורגמו לכעשרים שפות נוספות. ב-2012 יצא לאקרנים סרטו של יאיר קדר "שבעת הסלילים של יונה וולך – אוטוביוגרפיה תיעודית", המבוסס על סלילי הקלטה של שיחות עם הלית ישורון. ב-2014 הוקרנה בערוץ 8 הדוקו-דרמה "המקוללים" של יאיר קדר, אשר אחד מפרקיה הוקדש ליונה וולך. באותה שנה יצא לאקרנים סרט באורך מלא המבוסס על חייה בשם "יונה", בבימויו של ניר ברגמן. ב-2021 יצא לאור בהוצאת "הבא להבא" "אנדרטה של צרעת": טרילוגיית המחזות שכתבה יונה וולך בשנים 1971-1967.
השפעתה העצומה על ה"שירה" העברית משנות השבעים ואילך ניכרת בעיקר בשחרור הלשוני, התחבירי והארגוני של השיר, ובמיזוג הבלתי-סדור והרב-ממדי של חוויות ותמונות. היא אולי דוגמה יחידה ב"שירה" הישראלית, שהיחס אל הפרסונה שלה ואל שירתה מתואר במונחים פולחניים.

גורביץ', זלי. "סיבוב לכיוון הלבן". "דבר" משא. 14.8.1992. 26; הירש, אלי. "יונה וולך, "דבר"ים ראשונים". "ידיעות אחרונות" 7 לילות. 3.7.2009; ויזלטיר, מאיר. "איך יכלו להדפיס "דבר" כזה". "מעריב".nrg 25.9.2005; ישורון, הלית. "יונה וולך אפריל 1984" (ריאיון עם יונה וולך). "חדרים" 4. 1984. 117-105; לידובסקי-כהן, צפרירה. ""שחררי את חרצובות לשונך אישה": כיסוי וגילוי בשירת יונה וולך". בני ברק: הקיבוץ המאוחד. 2009; לחמן, לילך. "על האני בשירת יונה וולך". "חדרים" 11. 1994. 154-142; מוקד, גבריאל. ארבעה משוררים: "דבר"ים על יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן ויונה וולך. תל אביב: משרד הבטחון – ההוצאה לאור. 2006. 140-114; סרנה, יגאל. "יונה וולך: ביוגרפיה". ירושלים: כתר, ספריית זגגי, 1993; צמיר, חמוטל. "בשם האב, הבן ורוח הקודש: יונה וולך כקדושה מעונה". "בשם הנוף: לאומיות, מגדר וסובייקטיביות ב"שירה" הישראלית בשנות החמישים והששים". ירושלים ובאר שבע: מסה קריטית, כתר ומרכז הקשרים. 2006. 274-235; קלדרון, נסים. "החדר של יונה וולך". "יום שני: על "שירה" ורוק בישראל אחרי יונה וולך". באר שבע ואור יהודה: מכון הקשרים ודביר. 2009. 83-69; רנן, יעל. "בנייתן של אפשרויות הרגשה: אספקטים בשיריה הראשונים של יונה וולך". "הספרות" 22 א. 1976. 54-46; רתוק, לילי. "מלאך האש, על שירת יונה וולך". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1997; שבתאי, אהרן. "יונה וולך". "חדרים" 5. 1985-6. 22-15; "יונה וולך בשיחה עם סטודנטים". דחק – כתב עת לספרות טובה ז'. 2016.

ענת ויסמן