סופר, משורר, מחזאי ועיתונאי
נולד בתל אביב למשפחה חילונית סוציאליסטית, אביו היה מיוצאי "גדוד העבודה". בילדותו למד בבית חינוך של זרם העובדים בתל אביב והיה חבר בתנועת "השומר הצעיר". בהיותו בן שש-עשרה עזב את הלימודים והחל לעבוד במוסך ובבניין, ובמקביל למד ציור ב"מכון אבני". ב-1946, כשהיה בן תשע-עשרה, הצטרף ללח"י ומאוחר יותר לחם במלחמת העצמאות ונפצע. בתקופה זו היה שותף בהשקפת עולמו לתנועה ה"כנענית", וזו השפיעה על אמנותו וחותמה ניכר בכלל יצירתו. עם תום שירותו הצבאי החל ללמוד מקרא באוניברסיטה העברית בירושלים ולפרסם את סיפוריו הקצרים הראשונים בכתב העת "אל"ף" בעריכת אהרן אמיר. ראשון סיפוריו, "המשתה", נדפס באוקטובר 1949, ובעקבותיו פורסמו "ארץ חדשה", "הנוטר הממושקף עם הקרבינה" ו"רוח בהרים", שניכרים בהם רכיבים שיאפיינו את כתיבתו בהמשך: מְספר אישי, שימוש בעברית מדוברת, אירוניה, אבסורד, וכן נושאים וחוויות יסוד כמו תחושת ארעיות ואובדן דרך לאחר מלחמת העצמאות; קינה על החלום "הארץ"-ישראלי שלא מומש; הקשר החזק אל האדמה ואל נופי הטבע; וסירוב להפוך מוות ומלחמה לפולחנים הרואיים.
ב-1950 הצטרף קינן לעיתון "הארץ", וכממשיכו של בנימין תמוז כתב את הטור הסאטירי "עוזי ושות"'. בזכות כתיבתו החדה הפך הטור לאבן יסוד בסאטירה הישראלית. בכתיבה רזה וישירה, שלימים השפיעה על סגנון הכתיבה העיתונאי והספרותי הישראלי, יצר פרודיות על הסטריאוטיפים המפלגתיים והחברתיים בארץ, ובכך חשף את התשתית האידיאולוגית השחוקה של הממסד באותה תקופה. כתיבת הטור נמשכה עד 22 ביוני 1952, לאחר שנעצר, עם חברו שאלתיאל בן-יאיר, בחשד של השלכת פצצה אל דירתו של שר התחבורה הדתי דוד צבי פנקס, במחאה על התקנה האוסרת תנועת מכוניות פרטיות בשבת. השניים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי וטענו להגנתם כי הזדמנו למקום המעשה לאחר שקינן קיבל טלפון אנונימי, שבו נאמר לו כי עומד להתרחש שם אירוע מעניין. השופט קיבל את גרסת הנאשמים והשניים זוכו מאשמה. לאחר ערעור נפתח דיון מחודש בבית המשפט העליון, ובדיון זה שוב זוכו שניהם. על אף הזיכוי סירב עורך "הארץ", גרשום שוקן, להחזיר את קינן למערכת העיתון.
ב-1953 ראה אור ספרו הראשון, "בשוטים ועקרבים: מבחר מרשימות עוזי ושות'". כעבור שנה, בעוד הוא מתפרנס מכתיבת חוברות "טרזן" לילדים בשם הבדוי "יובב" ולא נמצא עיתון שהיה מוכן להעסיקו בשמו, יצא קינן לפריז ושהה בה כתשע שנים. שם התוודע אל "תיאטרון האבסורד" ואל הספרות הצרפתית, שהשפיעו במידה ניכרת על יצירתו בעתיד. באוקטובר 1960 עלה על בימת "תיאטר דה-לוטס" (Lutèce) בפריז מחזהו הראשון, "האריה", בבימויו של רוז'ה בלן ובתרגום משותף של הסופרת כריסטיאן רושפור וקינן. המחזה זכה להכרה בינלאומית, הועלה בתיאטרונים ברחבי ארצות הברית ואירופה ואף נבחר להיכלל, לצד בקט ויונסקו, בספר החשוב "תיאטרון האבסורד" של המבקר הנודע מרטין אסלין. המחזה מתאר סדרה של סיטואציות אבסורדיות שבמרכזן שלוש דמויות, המחליפות פוזיציות ותפקידים חברתיים, תוך ביטול רצף הזמן והדגשת הסתירות הנפשיות הנובעות ממהלך סימולטני זה. פיצול הדמויות ותפישת המציאות כרצף של חזרות אינסופיות אפיינו גם את מחזותיו המאוחרים של קינן, בייחוד את "חברים מספרים על ישו" (1972). במרכז מחזה זה ניצבת דמות אחת, "האיש", המחליפה זהויות, מאיש על הצלב, דרך ילד מפונק של אם יהודייה ועד לחייל במלחמות ישראל, בעוד הדמויות נמזגות לדמות מיתית אחת, המאגדת בתוכה את ציוני הדרך שעיצבו את ההיסטוריה ואת האידיאולוגיה הציוניות. באמצעות תחבולה זו של התפלגות הדמות המאחדת, ניסה קינן לפרק את שורשי המיתוס הישראלי, תוך שהוא מציג באור ביקורתי וגרוטסקי את הגנאלוגיה הנצחית של תרבות המשכפלת מיתוסים של קורבן, תהילה וגבורה מלחמתית. המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה את המחזה להצגה (1972), ופסילתו נתמכה על ידי בית המשפט העליון, שנימק את הפסילה בטענה כי הוא פוגע ברגשות הנוצרים. לאחר שינויים קלים שנעשו בעלילת המחזה ושינוי שמו ל"חברים מספרים על ספרטקוס" הוא הוצג ב"צוותא", אך ירד מהבמה כעבור כמה שבועות.
במשך כל תקופת שהותו בפריז המשיך קינן בכתיבה והתפרנס מעיסוקים ספרותיים ועיתונאיים שונים. בין השאר כתב לשבועון "העולם הזה", בעריכתו של אורי אבנרי, את המדור "הסכין המשוטטת" ובו תיאר את חיי הבוהמה והתרבות בבירת צרפת. כמו כן המשיך בציור ולמד פיסול ב"בוזאר", בית הספר הגבוה לאמנות בפריז. באותם ימים החל גם בפעילויות אקטיביסטיות פוליטיות לקידום השלום, עשייה שנמשכה כל חייו. עם שובו ארצה (1963) הצטרף למערכת "ידיעות אחרונות" ככותב טור שבועי. בכתיבתו העיתונאית והפובליציסטית, שנמשכה כארבעים שנה, הציג קינן בבהירות ובחדות את עמדותיו הפוליטיות המזוהות עם חוגי השמאל, ביקר את מדיניות הממשלה בשטחים הכבושים וקרא לפשרה טריטוריאלית ולהידברות עם הפלסטינים.
ב-1963 פורסמה הנובלה הראשונה שלו, "בתחנה", הכתובה בטכניקה של קולאז' ובולט בה הממד האבסורדי והסוריאליסטי. כבר בספר זה מספיד קינן את החלום "הארץ"-ישראלי שאפיין את בני הדור הראשון לציונות הסוציאליסטית, ומבקר בשפה דיבורית ואירונית את הכשל שהוטמע בבסיס החלום הציוני ואת הטראומה של מלחמת העצמאות: "היה חם. החגור העיק על הגב. זחלנו בשדות קוצים… עוזי נפל שדוד… על קברו הנחנו זר ונשבענו להמשיך ללכת… זאת הייתה אי-הבנה טראגית. אנחנו כל כך מצטערים. אל דאגה. אנו מבטיחים להחזיר הכל… אתה תקבל צ'ק ארבעה קילו דם… אנו מקווים שתוכל להתחיל מחדש… תם ונשלם… בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת "הארץ". ו"הארץ" הייתה, הייתה" ("בתחנה", 113-114).
בשנות השבעים והשמונים היה קינן לאישיות ציבורית ידועה. שנים אלה היו שנותיו הפוריות ביותר, ובמהלכן פירסם עשרה ספרים, ארבעה ממחזותיו הועלו בתיאטרונים הגדולים בישראל, וציוריו הוצגו בגלריות המובילות בארץ. ספרו "שואה" II (1975), שנכתב זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, מתאר מציאות בדיונית אפוקליפטית שבמרכזה צבא המתחיל בכיבוש נלהב של עמי הסביבה, בעוד שבמקום דמיוני מוקם מחנה מעצר ובו מתנהלות הוצאות יומיות להורג וחיפוש אחר תל אביב החרבה. תיאורי החורבן וביקורתו של קינן על כוח הזרוע הישראלי התפתחו מאוחר יותר לספרו רב-המכר "הדרך לעין חרוד" (1984), המתאר את מדינת ישראל הנשלטת על ידי משטר צבאי טוטליטרי, ובמרכזה גיבור המתכנן להימלט מתל אביב הנצורה ולהגיע לעין חרוד החופשית. הספר עובד לסרט בהפקה בינלאומית בבימויו של דורון ערן (1990).
המתח בין החלום "הארץ"-ישראלי לשברו מופיע גם בספריו האחרים של קינן: "הדלת הכחולה" (1972), "מתחת לפרחים" (1979), "את והב בסופה" (1988), וכן ב"ספר הסאטירות 1984-1948 ולהיפך" (1984) ובמחזה "כי עודני מאמין בך" (1974). בכל אחת מיצירות אלה מוצג המבוך שאליו נקלע החלום הציוני, בעוד שבספריו העיוניים: "אל ארצך אל מולדתך" (1981) ו"שושנת יריחו: ארץ ישראל – סביבה, זהות, תרבות" (1998) מופיעה "הארץ" האחרת, זו הספק נחלמת ספק קיימת, ובה נוף ארץ-ישראלי מזרח-תיכוני, עם הדים לאידיאולוגיה הכנענית ולקשר הגורדי שבין תושבי המקום לסביבה התרבותית וההיסטורית שצמחו ממנה. נופים אלה מופיעים לרוב גם בציוריו ובפסליו, ומבטאים את הכמיהה שכה היטיב לנסחה בספר שיריו היחיד, "קץ עידן הזוחלים" (1999): "הַסִּכּוּי שֶׁהֶעָבָר שֶׁלֹּא הָיָה/ יוֹפִיעַ בֶּעָתִיד" ("עוֹבֵר וָשָׁב").
הביקורת לא האירה פנים ליצירתו. הוא היה יוצר שנוי במחלוקת ונתקל בשתיקה כמעט מוחלטת מצד הממסד האקדמי, וזאת חרף היקף יצירתו הרחב ואף שבחוגים הספרותיים זכה להערכה רבה. ייתכן כי הממסד התקשה לעכל את העובדה שקינן מעולם לא הציג חלופה ברורה למשבר הזהות והערכים שעליו הצביע בחדות רבה כל כך ביצירתו. מנקודה זו העדיפו המבקרים להתייחס אל יצירתו כשטחית וכחסרת מעורבות רגשית, תוך שהם מדגישים במקביל את הווירטואוזיות הלשונית, את האחידות והלכידות הסגנוניות ואת קולו המובהק הפורץ כל ז'אנר. ב-1994 זכה קינן בתואר עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, וב-1999 זכה בפרס ברנר לספרות.
קינן גם כתב פזמונים, תירגם ועיבד מחזות, כתב את התסריט "חור בלבנה" (1965) לסרטו של אורי זוהר, שימש מבקר מסעדות של "ידיעות אחרונות" בשם העט לוקולוס, ובעקבות זאת פירסם את "ספר התענוגות" (1970). כמו כן שימש כאוצר המוזיאון בתפן. הוא היה נשוי לחוקרת הספרות והקולנוע נורית גרץ, ואביהן של העיתונאית שלומציון קינן והזמרת רונה קינן.

אסלין, מרטין. "תיאטרון האבסורד". תל אביב: זמורה-ביתן. 1985. 201-202; גרץ, נורית. "על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן". תל אביב: עם עובד. 2008; ליטווק, מירי. "מיתוס מקומי ב'"חברים מספרים על ישו""'. "עתון 77" 115-116. 1989. 39; ענברי, אסף. "קריאה לדיון ספרותי בעמוס קינן". "פרוזה" 102-101. 1988. 25-30; צימרמן, משה. "ילקוט המכזבים". "רסלינג" 4. 1988. 71-78; שקד, גרשון. "מהפכה רוחנית בראי הפיליטון". "הסיפורת העברית 1980-1880" ג'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1988. 206-211.

מי-טל נדלר