משורר, סופר, מסאי ועורך
נולד בלמברג, פולין, ועלה ארצה עם הוריו ב-1934. התחנך בבית הספר של מושבת מגוריו, מגדיאל, ובבית הספר "ביל"ו" בתל אביב. בשנים 1944-1943 עשה במסגרת חברת נוער בקיבוץ שריד. חזר לבית הוריו בתל אביב, עסק בעבודות מזדמנות וכתב אז את שירו הייצוגי הראשון, "נאום כלב מת" (1945). ב-1947 עלה לירושלים, התגורר בעליית גג ופירסם שירים ומסות בכתבי עת. עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס לצה"ל ופיקד כסמל על מחלקה קרבית. קובץ שיריו הראשון, "משא דומה", יצא ב-1951 בהוצאת מחברות לספרות. כשנתיים (1954-1952) התגורר ועבד בקיבוצים כנרת ויפעת (באחרון שימש כמורה). חזר לירושלים, נשא אישה, התגרש ממנה (1955), ואז חיבר את הרומן האוטוביוגרפי-הגותי "החיים כמשל" (1958). נישא שנית (1962), ומאז 1965 התגורר ברמת גן, שם כתב ופירסם סדרת ספרים שבכמה מכותרותיהם הסתמנה מגמה עקבית: "על מצבו של האדם" (1967); "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו" (1969); "השירים" (כינוס ראשון, 1970); "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (סיפורים, 1970); "נסיעה: בצירוף מסה על מצוקתו של האדם בתוך יקום הכוכבים" (מסות, 1971); "נסיעה בארץ ישראל" "והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים" (הגות, 1974); "אל שתי נערות נכבדות" (שירים, 1977). ב-1978 התקשר עם מיכל שין, חברתו לחיים עד פטירתו. ב-1993 פירסם קובץ אחרון, "איך זינג ווי א פייגאלע" (אני שר כמו ציפור). בשנותיו האחרונות סבל ממחלת הסרטן, והמשיך ליצור. על ספרי שיריו זכה בפרס ביאליק (1990) ובפרס אקו"ם (1994).
ב-1973 ראו אור מכתבי האהבה שכתבה לו אהובתו חבצלת חִבּשוש, בשם "התמסרות". ישנו ויכוח האם חבשוש פירסמה מרצונה את המכתבים, או ששדה מסרם לפרסום בלא ידיעתה. חבצלת חבשוש התאבדה ב-1984. לימים פירסם נתן זך את דבריו של דודה, יחיאל חבשוש, על הפרשה: "פרסום ספרה (…) ותמונת המחשוף שבשער, בצורה שנעשו, חשפו את רגשותיה הטמירים ביותר לעין כל, וזה יצר בקיעים בנשמתה וציער אותה מאוד" (זך, 2011).
כיובל שנים טיפח שדה ביצירתו אותן הנחות יסוד, וגם נימות קולו האופייניות לא השתנו. הדחפים שהביאוהו להבעה ולהגות, בשירה ובפרוזה, הפיקו מוטיב מנחה מתמיד, שקבע בהן מין חוקיות פנימית מאַחדת. מדובר בשאיפה תקיפה, "כפייתית", להשיג ברוח ולחיות בפועל את "המציאות האחרת" – אחרת מהמקובלת בעולם האזרחי, הנראית לכאורה כפריעתם של סדרים ומוסכמות ממוסדות, ולמעשה היא היא מהותם של החיים, שמתגלה בבשׂורות סמליות, בחלומות.
הדחף להתקיים "אחרת", שהיה המֵניע וגם היעד ליצירתו – מעין גורם מכונן שקבע תואם בין ערכיה הצורניים לערכיה התוכניים – התמיד לדרבן אותו, ועמו התמידה הבעתו באותן נימות קול ובאותן בשׂורות, מתוך התעלמות במודע מחידושי אופנות – מלבד מעט שכלולים צורניים. אכן, גם ה"אחרת" גם "חוסר ההיגיון" היו ביטוייו הרצויים של אותו גורם מכונן, שקבע את יצירתו כחטיבה אחת, שחלקיה מקיימים מין שלמות פנימית בתוך סתירותיהם הגדולות.
בהגיונו השירי של שדה לא היתה ולא תוכל להיות איזושהי תכלית לחיים במציאות האזרחית, הפשטנית והגשמית, המוליכה רק להתאפסות הקיום – למוות. ואילו בעל נפש חייב למצוא לו, מתוך תעוזת מחאה, טעם נכון לחייו ואהבת חיים נכונה. רק חיפוש "המציאות האחרת" – הנרמזת בשינה ובחזוּתו של מוות סמלי, נאצל – עוד עשוי לזמן אותו מוסר אחר, ועד לכדי ראייה עצמית אחרת, דתית ביסודה – ראיית "מצבו של האדם" לפני האחר המוחלט, האלוהים.
העדפות אלה נפחו רוח מיתית בכל המערכת ואפילו בגורמיה הממשיים, שבעַין; מכוחן המתמיד גיבש לו מעין מיתוס פרטי, שהעצים את מעמד האֶגו שלו עד לכדי תפישתו בתור "אני מיתולוגי". מבין המיתוסים בחר לו מוטיבים מן הנצרות והבינם כדרכו, חזר ופירשם באורו שלו, לצורך שאיפתו השירית שלא להיענות אלא ליתרונות רוחניים. באור זה לא יסתכם מצבו של האדם כהגדרתו "אֱנוֹש אָנוּש", כי עדיין נרמזת האפשרות להיגאל על ידי דחיית ההיגיון האזרחי והיאחזות במשלים. בשלב מאוחר הסתמנה בעבודתו, בעיקר כעורך ומלקט אך גם כיוצר, שיבה למקורות ישראל ולמושגי המסורת, ומבלי שיתחולל בכך או מכך איזשהו מפנה רוחני עקרוני. כלומר, הועלו בידו על נס גם בשׂורות יהודיות מובהקות, ובעיקר מאותם זרמים מיסטיים, והכול לשם ביסוס שאיפתו לשינוי ערכים מן היסוד. בהקשר זה יש להזכיר את הספרים: "תיקון הלב" (סיפורים, חלומות ושיחות של רבי נחמן מברסלב, 1981); "ספר הדמיונות של היהודים" (סיפורי עם, 1983); "ענֵני" (מבחר תפילות ופיוטים של עם ישראל, 1987).
אותו היגיון שירי, העקיב כלא הגיוני, שימש כנותן הטעם לבשׂורת "החיים כמשל" – לאו דווקא כעובדה קיומית, אלא לחיות לאור תמרור רם שבדרך להוויה יתֵרה אך זמינה. הדגמותיה ובחינותיה של אותה הוויה כרוכות באותה זיקה הדוקה לשינה ולחלום, שבהם נרמזות יומיום האפשרויות האחרות. רק בהיגיון זה ייתפשו המוות, האהבה והרוח כמהות אחת, מצוינת בחריגתה ממגבלותיה של מציאות ממשית, וכך משׂגת את משמעויותיהם הנכונות של מצבי קיום אחרים, המיוחלים כנאצלים, ובכל זאת מצויים בהישג ידו של כל אדם חי. ומבחינה אמנותית גובר אותו היגיון, כגורם המכונן, ומכתיב את יתרון המשל על החיווי הישיר, שהרי רק המשל חשוב כמיתוס, ורק הוא יכול להעיד על הוויה "מוחלטת", אחרת, טוטלית – האלוהים.
מכאן הרִגשה הרליגיוזית, שהפעימה את מיטב הבעותיו ה"דתיות", הן בשלבן המוקדם, בנטייתו לסמלי הנצרות, הן בשלבן המאוחר, בשיבתו אל מושגי יהדות מקוריים. בעצם, היא שהיתה, ככל הנראה, הדחיפה הראשונית לאותה שאיפה מתמדת, שחתרה לחלץ ולהיחלץ ממסגרות ממוסדות לשם חיפוש אפשרות לא משוערת. על כל פנים, כך פירש המשורר את עצמו לעצמו, גם כדובר בשיר וגם כמספרם של "החיים כמשל"; ומשום שהכיר באותה חוקיות פנימית, המחברת את נושאי שירתו והגותו יחדיו, נאחז בה כתקֵפה לתמיד.
"חוקיות" זו עשתה את שדה לאיש יוצא דופן בדורותיו – דור תש"ח ודור המדינה – והיא שמשכה הרבה תשומת לב וביקורת, לטוב ולמוטב. חיפוש רוחני כה נועז וכה מאומץ, הכרוך בדחייה החלטית של כל מה שאינו מקדמו לתכליתו, יוצא לאור ומתנסח בהתאם – בפאתוס של הטפת "אמיתות"; מה גם שהייחול ל"אחרת" משתמע כהתרסה כנגד אותה מציאות קיימת של סוף תקופת המנדט וראשית המדינה. אבל התקבלותה של יצירתו ברבים והשפעתה על דורות של קוראים, צעירים בעיקר, העידו על נחיצותה של בשׂורת "הגיונו" כאופציה נגדית ל"רוח הזמן", המנשבת כדרכה מאז ועד היום.

איתן, רחל. ״פנחס שדה: תיאטרון הבובות של הבורא" (ריאיון). "הארץ". 8.1.1965; בן עזר, אהוד. "להסביר לדגים: עדות על פנחס שדה". הוד השרון: אסטרולוג. 2002; זך, נתן. "לכתוב מחדש משהו שקולקל". "השירה שמעבר למלים: תיאוריה וביקורת 1973-1954". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 21-11; ישורון, הלית. ״'איך אתה מגיע לשיר?' שאלות לפנחס שדה". "חדרים" 6. 1987. 140-135; לוז, צבי. "המציאות האחרת: שירת פנחס שדה". ירושלים: שוקן. 2002; מונדי, יוסף. "שיחות בחצות הלילה עם פנחס שדה". תל אביב: אלף. 1969.

צבי לוז ונירית קורמן