סופר
נולד ביפו להורים יוצאי רוסיה, אנשי העלייה הראשונה, וגדל בשכונות נווה שלום ונווה צדק. עד גיל שתים-עשרה למד בתלמוד תורה שאביו שימש בו מורה. לאחר מכן למד בבית הספר לבנים מיסודה של חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, ובבית המדרש למורים בירושלים. במלחמת העולם הראשונה שימש תחילה מתורגמן בשירות הצבא הטורקי. עם כיבוש ירושלים בידי האנגלים עבר לשמש פקיד בחיל הרפואה הבריטי. שירותו הצבאי הביא אותו לפינות שונות ברחבי המזרח התיכון, וכן להתוודעות קרובה לבני לאומים שונים שבמחיצתם שירת.
מ-1920 עבד כמורה וכמנהל בית ספר בטבריה, ובאותה תקופה החל לכתוב ולפרסם שירים ו"סיפורים" בכתבי עת. מ-1930 עד 1952 שימש מורה בתל אביב וברמת גן, וערך את שבועוני הילדים "בוסתנאי לנוער" (1937-1934) ו"הבוקר לילדים" (1948-1943). בין 1952 ל-1954 לימד ספרות עברית ב-Yeshiva University בניו יורק, ומ-1955 ועד 1970 הרצה באוניברסיטת בר-אילן שבן דודו, פנחס חורגין, היה מייסדה ונשיאה הראשון. מלבד ספרות יפה פירסם מסות בענייני תרבות וחינוך וכן חוברות על דמויות מראשוני היישוב.
ספרו הראשון, "סיפורים", הופיע ב-1929 בהוצאת תרבות. ב-1943 כינס את סיפוריו בשני כרכים: בעלי הנאה ובלהט קדם – פתח למהדורת כתבים כוללת שלא היה לה המשך. ב-1957 פירסם קובץ "סיפורים" נוסף, אלומות. באחרית ימיו הופיעו שני קובצי מבחר מסיפוריו בעריכתה של חמוטל בר-יוסף: ילקוט "סיפורים" (1981) ופרופסור ליאונארדו (1990), והפנו אליו תשומת לב מחודשת מצד חוקרים ומבקרים. מלבדם פירסם שני קבצים של רשימות מחוויות חייו: מפנקסו של מורה (1934) וגלריה אמריקנית (1964).
ייחודם של סיפורי חורגין נובע במידה רבה מן הביוגרפיה שלו, כיליד הארץ שספג בטבעיות בלתי אמצעית את הווייתה האנושית המגוונת והיה בן בית בעולמו של היישוב הישן האשכנזי והספרדי, כמו גם בעולמם של הערבים. חורגין לא הכיר מבשרו את חוויית העולה-המהגר, שטבעה חותם עמוק בסופרים בני זמנו. עלילת-העל הציונית נשקפת בסיפוריו רק כרקע רחוק, ולעתים באספקלריה אירונית (גיבור סיפורו הטברייני "אליהו הקצב" סופג את "התקווה" כשיר אישי מובהק, "המנון לנפשו", המתנגן בתוכו דווקא כאשר גואה בו תשוקתו לבשרה של אשתו). אדרבה: הוא תופש ומציג את עולם המזרח כישות מורכבת ושלמה שאיננה נחותה בהכרח ממסכת הערכים המערבית-אירופית המוטלת עליה בידי מי שבאו מבחוץ. סיפוריו הם מלודרמות ריאליסטיות של יצרים הרוחשים מתחת לקליפת ההווי היומיומי, ועלילותיו מתרחשות בדרך כלל בתוככי משפחות יהודיות וערביות מסורתיות. חלקן נפרשות על פני שנים רבות, ועוקבות אחר סבך של גורלות אנוש – בעיקר אהבות מוחמצות ותוצאותיהן – לאורך מהלך חיים שלם. ניכרת בסיפוריו משיכה טבעית אל היסוד ההומוריסטי שבמציאות, והם רצופים סיטואציות קומיות וגרוטסקיות מגוונות. לשונו עשירה אך לא מליצית, וניכרת בה השאיפה לייצג בטבעיות את לשונות הדיבור של בני הארץ, בצד תיאורים פיוטיים נועזים של הנוף והמרחב. על אף החומרים האקזוטיים מחיי המזרח והאופי הפרימיטיבי של הדמויות, מציגים ה"סיפורים" גישה פסיכולוגית מורכבת אל הנפשות הפועלות והמצבים האנושיים המעוצבים בהם. אם יש בהם מגמתיות, הרי היא מצויה דווקא בחתירה הסמויה והמעודנת תחת הנורמות הפטריארכליות הדכאניות של החברה המתוארת, ובנטייה לשבירת סטריאוטיפים של קבוצות חברתיות (הערבים, יהודי המזרח). הישג בפני עצמו מצוי ב"סיפורים" המעצבים ברגישות חודרת את עולמם של זקנים בבידודם, ואת יצרי החיים המתעוררים בהם על סף שקיעתם וגסיסתם.
פרק נפרד הוא כתיבתו הענפה של חורגין לילדים ולנוער, הכוללת עשרות כרכים של סיפורי פעולה והרפתקאות מן העבר ומן ההווה. בולטת בתוכם סדרת רומנים היסטוריים פופולריים לבני הנעורים, הניזונים מן ההיסטוריה היהודית הקדומה ומעוגנים בימי המקרא ("מעם קרנות המזבח", 1958), בתקופת בית שני ובמיוחד המרד ברומאים ("הקנאים הצעירים", 1935; "במבוכה, ירושלים בלהבות, מות גיבורים", 1936), וכן בחיי האנוסים בספרד ("בין חיתו אדם, בלב ים, הפדות", 1940-1938). רומנים אלה עשויים כמלודרמות אידיאיות, ושזורה בהם ההשקפה הלאומית שאחז בה המחבר כאיש הימין הפוליטי בארץ ישראל.

אופנהיימר, יוחאי. "הגרוטסקה האוריינטליסטית בסיפורי חורגין". "מעבר לגדר: ייצוג הערבים בסיפורת העברית"
"והישראלית (1906-2005)". תל אביב: עם עובד. 2008. 165-156; בר-יוסף, חמוטל. "אחרית דבר". פרופסור
ליאונארדו. ירושלים: כתר. 1990. 270-253; הס, תמר. "קליפה גויית גסה". אפס שתיים 1. אביב 1992. 129-126;
שקד, גרשון. "הסיפורת העברית 1980-1880" ב'. תל אביב: כתר והקיבוץ המאוחד. 1983. 98-113.

אבנר הולצמן