משורר, מחזאי וסופר
נולד בפארצ'ב, פולין. ילדותו המוקדמת עברה עליו בחצר סבו האדמו"ר מדרוהוביץ, רבי חיים מאיר יחיאל שפירא, ואחר כך בווינה, עד לעלייתו לארץ ישראל ב-1922. תחילה התגוררה המשפחה בירושלים ואחר כך הצטרפה לקבוצת חסידי יבלונה, מייסדי כפר חסידים, שם עסק בהוראה עד 1927. לימים תיאר ימי התיישבות אלה בפרקי יומן "עליית חסידים". שיריו הראשונים נדפסו בעיתון "הָאֱהֶלָה" בעריכת ר' בנימין (יהושע רדלר פלדמן). באותן שנים ערך את שיריו הראשונים שנכתבו על ידו בווינה וכן את אלה שנכתבו בירושלים ופירסמם בקובץ שיריו הראשון, "בלב העולם: שירים" (תרבות, 1927). שירים אלה נושאים עליהם תווי סגנון אקספרסיוניסטיים מובהקים, וניכר כי הושפעו מאקלימה התרבותי של אירופה בין שתי מלחמות העולם, והם משתלבים בסגנון התקופה כפי שאנו מכירים אותו משירת י' למדן, א' שלונסקי וא"צ גרינברג באותן שנים. ב-1928 עבר לראש פינה ושימש כמורה לילדי המושבה ולילדי הבדווים בסביבה. תקופת חיים זו תועדה על ידו בנובלה אקספרסיוניסטית, "יומן בגליל: מימי הדמים בארץ" (1932), ובה תיאור אהבתו של המספר לתלמידתו הבדווית לוּנָה. הנובלה תורגמה לגרמנית (Galiläicsches Tagebuch) וזכתה להערכה רבה בחוגי האקספרסיוניסטים הגרמנים. מ-1930 בילה כשנתיים בלימודי פנומנולוגיה באוניברסיטת אֶרְלַנגֶן אצל תלמידו הישיר של א' הוסרל – אוֹיגֶן הֶריגֶל. ללימודים אלה היתה השפעה רבה על כתיבתו, שנעשתה מופנמת ומאופקת, ולמעשה נסוגה כליל מערכי הכתיבה האקספרסיוניסטית. מהפך זה הוליך אותו להתכחשות גורפת לראשית כתיבתו, והוא טרח תדיר להעלים את ספרו הראשון. מעתה קיבלו שיריו צביון שקט, מיסטי ופסיכולוגיסטי – מתכונת שקבעה את סגנון כתיבתו עד ליום מותו. ספר שיריו "מי?" (1930) הוא הדוגמה המובהקת הראשונה לנטייתו הסימבוליסטית-מיסטית, ובשלו זכה באהדה רבה מצדו של ביאליק, שסייע לו בהדפסת הספר, נעשה לפטרונו וסייע לו להשתלב בממסד הספרותי של אותה עת.
הישגו הספרותי הבולט הראשון הוא "פלא גמע" (1934), שבו נדפסו מחזורי שיריו הסימבוליסטיים המשובחים ביותר ("כענבי כחול", "פנים אל החיה") ובמיוחד כלילי הסונטות "מעבר לדם", "אשה" ו"חנינא בני". סונטות אלה הן מן המעולות ב"שירה" העברית בכלל, והן הותירו רושם עמוק על ש"י עגנון, שערך את עלילת הרומן שלו "שירה" על פי תבנית עלילתן. כבר באותן שנים ניכרת נטייתו להימנות עם כותבי ה"שירה" העברית-הלאומית ("מתוך הלהבות"), נטייה שפגעה מאוד במוניטין שלו כמשורר אנין טעם. ניסיונותיו החוזרים לשלב בין שירתו המיסטית-סימבוליסטית ל"שירה" העברית-הלאומית לא עלו יפה, למעט אולי הפואמה ה"חלוצית" "און בן פלא: פואימה בשישה פרקים" (גזית, 1940), שבה הצליח במידה רבה להתיך מוטיבים מיסטיים-קבליים-חסידיים עם מוטיבים לאומיים-חלוציים לכדי יצירה לכידה ומרשימה.
נראה כי הישגו החשוב ביותר לאחר כתיבת הסונטות הוא הקובץ רחב ההיקף "פנים אל פנים" (1940), שבו יצר מערך שירים אוטוביוגרפי, מיסטי, רווי יסודות קבליים חסידיים. יצירה שירית זו קבעה יותר מכול את דיוקנו כמשורר, ועליה זכה בפרס ביאליק בשנת 1941. נראה כי לא הצליח לחזור על הישגו זה בכתיבת "שירה", אף שהיה משורר פורה למדי והוציא מדי שנים ספורות קובצי "שירה" עמוסי התפעמות רומנטית-מיסטית מהתממשות החזון של הקמת המדינה. ככל שהרבה לפרסם קובצי "שירה" אלה כן הומעטה דמותו בעיני דור המשוררים שלאחר שלונסקי ואלתרמן, והוא נדחק לשולי החיים הספרותיים בישראל. בהיעדר חוג ספרותי תומך הסתופף בעיקר בחוגו של יצחק למדן, עורך כתב העת "גליונות", ושם מצא לו מבקרים אוהדים שליוו את כתיבתו שנים רבות (בעיקר אפרים שמואלי ויצחק עקביהו ולאחר מכן שרגא אבנרי). ספריו בפרוזה, "היד השניה" (1942), "הנר לא כבה" (1952), "במתח הגבוה" (1956), לא הקנו לו מעמד מוכר בקרב כותבי הפרוזה באותה עת, אף שיש בהם עניין רב למי שמבקש למצוא שיקופים ריאליסטיים ביוגרפיים לחומרי ה"שירה" שלו. גם על רקע ירידת קרנו כמשורר אי-אפשר להתעלם מהישגיו המעניינים והמתמשכים בכתיבת דרמות ליריות כמו "שבת העולם", "אדמה", "דן השומר" (עם מקס ברוד), מחזה שעובד ללִברית לאופרה הישראלית הראשונה מאת מארק לברי (1940), ו"שאול מלך ישראל" (עם מקס ברוד). ראויים לציון תרגומיו ל"שירה" סימבוליסטית צרפתית ולסונטות של שקספיר, שעליהם זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום (1945). באחרית ימיו פירסם סדרה של ספרי "שירה" בהוצאת עקד ובהם שירים קצרים ביותר, מרוכזים בהבעתם הלירית וטעונים באותה מיסטיות אקסטטית שאפיינה אותו מראשית דרכו. ב-1973 זכה בפרס ישראל על כתיבתו הלירית. כל כתביו ראו אור כסדרת "כתבים", א'-י"ט (תל אביב: יבנה, וכן תל אביב: עקד, 1971-1966). לאחר מותו ב-1990 טרח המשורר ראובן בן-יוסף על הוצאת ספריו שבעיזבונו, והללו ראו כולם אור כהמשך לסדרת "כתבים" בהוצאת עקד.

אבנרי, שרגא (עורך). "ש' שלום: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד. 1981; ליפסקר, אבידב. "שירת ש. שלום: תרפ"ב-תש"א: מאקספרסיוניזם נוסח העלייה השלישית לסימבוליזם". תל אביב: ספרית פועלים. 1992; עקביהו, יצחק. "נוגע בלב העולם: על שירת ש' שלום". תל אביב: ירון גולן. 1992; קורצווייל, ברוך. "ש. שלום: הצלילה לתוך תהומות האני", "על משמעות הפלא בשירת ש. שלום". "בין חזון לבין האבסורדי: פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים". ירושלים ותל אביב: שוקן 1966. 154-110; קצנלסון, גדעון. "אני אחד שהוא שניים". "ש. שלום: הדים תגובות ומאמרים על שירתו" (עורך: שרגא אבנרי). ירושלים: ניומן. 1973. 305-279; שקד, גרשון. "מחזותיו הפיוטיים של ש. שלום". "ש. שלום: הדים תגובות ומאמרים על שירתו". ירושלים: ניומן. 1973. 312-306.

אבידב ליפסקר