חוקר ספרות
מרדכי שלו הוא אחיו של המשורר יצחק שלו, דודו של הסופר מאיר שלו ואביהם של הסופרים צרויה וענר שלו. בוגר "הגימנסיה העברית" בירושלים. מסתו הראשונה, "הערות לפסיכולוגיה של האמנות", נדפסה בהיותו בן תשע-עשרה ב"גליונות" של יצחק למדן (אייר 1946). בהיותו בן עשרים ואחת ניסח גילוי דעת ראשון על שירת אלתרמן ואותו הדפיס בעיתון הקיר "מעש" (נובמבר 1947) של ארגון המחתרת לח"י. היה מורה ומחנך ב"בית הספר התיכון לחקלאות בית ירח". הדפיס מאמר מהפכני הנושא את השם "סילוף פני הספרות העברית" בכתב העת "סֻלם" (שנה ב', גיליון א', 1950), ובו יצא כנגד ההשקפה ההיסטוריוגרפית הרואה בתנועת ההשכלה שורש ראשי לצמיחת הספרות העברית החדשה, וביקש להעמידה על שורשיה הקדומים: המדרש, האגדה, השירה שבתור הזהב בספרד והקבלה. המסקנה ה"מעש"ית הנובעת ממאמר מהפכני זה היתה כי יש ללמד באוניברסיטאות חלקים מספרות המדרש, המוסר, הקבלה והחסידות כחלק אורגני של לימודי הספרות העברית. בהנחה זו הקדים את תפישותיו של ברוך קורצווייל ואת תפישותיו של ישעיהו ליבוביץ ביחס לקדימות ערכיה של היהדות על פני ערכי ההומניזם האירופי בהבנת התרבות העברית והישראלית המודרנית.
תפישה זו נעשתה ליסוד מרכזי במסותיו הבאות, שאותן הדפיס בעיקר בכתב העת "סֻלם", כמו: "בכח פְּרִישָׁה רעיונית" (שנה א', גיליון י"א, 1950), "מֵעֵבֶר להומאניזם" (שנה ג', גיליון י"א, 1952), "שבירת כלים" (שנה ג', גיליון י"ב, 1952).
בכלל עבודתו הביקורתית בולטות במיוחד שלוש מסותיו על היסוד היהודי ביצירותיו של פרנץ קפקא, שנדפסו פרקים-פרקים במהלך השנים 1998-1997 במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ": ""מעש"ה התאבדות הוא לא ללכת לבית-הכנסת" (15.1.1997), "קפקא ברגמן וסדר פסח" (10.4.1998), "ובשערו הפתוח אינך חפץ לבוא" (29.5.1998). במסות אלה הציע הסתכלות חדשה ביסוד היהודי שביצירת הסופר הזה.
עוד ראוי לציון המחקר המקיף על מחזהו של סמואל בקט "מחכים לגודו" "גונבים את הבשורה" ("אלפיים" 1, 1989). המחקר מאתר את שורשיה הנוירוטיים של האנטישמיות המטפיזית כפי שהיא מתגלה ביצירת מופת זו של המודרניזם במאה העשרים. שלו היה הראשון שהצביע על סיפורו של ס' יזהר "חירבת חיזעה" כעל יצירה סימפטומטית ("סֻלם", שנה א', גיליון ה' וגיליון ו', 1950). בעמדתו הביקורתית השוללת כלפי יצירה זו וכלפי ספרות המלחמה של מדינת ישראל היה בודד בתקופתו, בדומה לעמדתו כנגד שירת אלתרמן במסה "חרוזי נתן אלתרמן על ארץ הנגב" ("סֻלם", שנה א', גיליון ז', 1950).
גולת הכותרת של ביקורתו הספרותית היא חיבורו הגדול "מי מפחד משמחת עניים?". חיבור זה נדפס בשני פרקים בכתב העת "אלפיים" 5; 6 (1992; 1993). בשני פרקי מסה אלה שירטט שלו את תבנית העומק המונחת בבסיס היצירה הזאת – "תבנית השיבה המנצחת". כנגד התפישה הרווחת על חילוניותה של שירת אלתרמן הציע משמעות שונה, המעוגנת במרחב משמעות שהוא מעבר לגילוייה המוטיביים המסֵכִיים, כתבנית המחפה על הכאב שבנטישת המורשת הקדומה, והיא עתידה לשוב ולנצח את זונחיה בכוח נקמתה הקדמון.
שלו סירב עקרונית לכל "מעש"ה של כינוס כתביו, המגיעים כדי מאות עמודים, אף שנתבקש לכך פעמים רבות. אישיותו המסתגרת והמתרחקת מכל פומביות עיתונאית הציבה אותו בפאתי הבמה הספרותית, אולם יוקרתו וסמכותו כמבקר הוכרו תמיד מתוך הערכה עמוקה על ידי טובי הסופרים והחוקרים בישראל. הוא חתן הפרס על שם יצחק עקביהו לביקורת שירה מטעם אוניברסיטת בר-אילן.
במקביל לעבודת הביקורת הספרותית שימש כמורה ב"מכון כרם לחינוך הומניסטי יהודי" מיסודו של ארגון כי"ח (כל ישראל חברים) וכמורה ב"בית הספר לעובדי הוראה בכירים בירושלים" של משרד החינוך והתרבות ויד יצחק בן צבי. בשנת 2018 ראה אור לראשונה קובץ מאמריו גונבים את הבשורה בעריכת יגאל שוורץ ודקל שי שחורי, מקבץ מאמרים שפורסמו בין השנים 2004-1946, עם אחרית דבר של שירה סתיו, שכתבה כי "שלו הקדים ובישר בביקורתו גלים מאוחרים יותר של ביקורת ספרותית ופוליטית. רבים מכתביו מטרימים בדרכם הייחודית הלכי רוח מרכזיים קודם להתגשמותם הרחבה ולפני שחלחלו אל הכלל". שלו לא הסכים לקבץ את מאמריו בחייו ולכן הספר יכול היה לקרום עור וגידים רק לאחר מותו.

יצחקי, ידידיה. "הצבר המיתולוגי של מרדכי שלו". "עתון 77" 193. 1996. 23-20; ערפלי, בעז. "לא יהדות, לא ציונות: מרדכי שלו כותב מחדש את 'שמחת עניים"'. "קתרסיס" 3. 2005. 131-67.

אבידב ליפסקר