סאטיריקן, סופר, מחזאי
נולד בבודפשט. לימים, לאחר שהפך לסופר הונגרי, שינה את שמו לפרנץ קישהונט. כשעלה לארץ ב-1949, שינה פקיד העלייה את שמו לאפרים קישון, ובשם זה הוא ידוע בארץ ובעולם. גדל בסביבה מתבוללת כנער הונגרי לכל "דבר". התזכורת היחידה ליהדותו היתה ציון הדת היהודית בתעודת הזהות שלו. בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר שהונגריה נכנסה למלחמה, נלקח למחנה עבודה בסלובקיה. הוא שרד את צעדת המוות לעבר המחנה, ולבסוף הצליח לברוח ממנו. הוא חזר לבודפשט ומצא שם את משפחתו במחבוא. בעזרת תעודות מזויפות ושכן אציל נפש הצליחה המשפחה להסתתר עד לסיום המלחמה. בתקופת השלטון הסטליניסטי בהונגריה הצליח להתפרנס מכתיבה עיתונאית בעיתון סאטירי שהיה מגויס לטובת המשטר הקומוניסטי. אבל עבודתו, שנראתה לו שקרית, גרמה לו רגשות תסכול ומחנק כסופר וכעיתונאי. בהזדמנות הראשונה שהזדמנה לו ברח עם רעייתו דרך סלובקיה, ובאיטליה עלה על הספינה "גלילה", בעזרת "ארגון הבריחה", והגיע לישראל. מעברת "שער העלייה" ליד חיפה היתה תחנתו הראשונה. משם עבר לקיבוץ כפר החורש, שבו עבד בין השאר כסניטר.
בשלב זה התחיל לפרסם רשימות סאטיריות בעיתון בשפה ההונגרית "אוי קלט". לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ולאחר שהות בפרדס חנה, שם הצטרף כשותף למפעל עיבוד מתכת, עקר לתל אביב. הוא התקבל לעבודה במערכת "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. ב-1951 התקבל ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. בתום לימודיו באולפן החל בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות. רשימותיו הראשונות בעברית פורסמו בעיתון המנוקד לעולים "אומר". אחת הרשימות, "תעלת בלאומילך", התפרסמה ב"דבר" (עיתון האם של "אומר"). בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו" (הוצאת אלכסנדר, תורגם מהמקור ההונגרי בידי אביגדור המאירי) – אוסף של רשימות שפורסמו ב"אוי קלט" ושבהן נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש.
ב-1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. בהמשך כתב וביים עוד שורה של מחזות. באותה תקופה החל קישון לכתוב את טורו הפופולרי "חד גדיא", שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כשלושים שנה (במשך כעשרים שנה פורסם הטור כמעט מדי יום ביומו). מכאן ואילך פירסם מבחר מרשימותיו העיתונאיות בשורה רציפה של ספרים. ב-1954 פירסם את ספרו העברי הראשון, "אלף גדיא וגדיא". ב-1955 יצא הרומן הראשון (והיחיד) שלו, "עין כמונים" (כרמי את נאור. הספר יצא מחדש ב-1972 בשם "השועל בלול התרנגולות"). בסוף שנות החמישים תורגם מבחר מן ההומורסקות שלו שפורסמו ב"מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון ניו יורק טיימס. הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמארק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, סופר, מחזאי ובמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את סאלח שבתי (1963), סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ, בהם השוטר אזולאי (1971). סרטיו זכו בשלושה פרסי גלובוס הזהב ובשתי מועמדויות לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.
החל משנות השבעים עלה בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי-מכר בארצות מרכז-אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה. בשנים אלה חילק את עתותיו בין אירופה לישראל. ב-2002 זכה בפרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה. פרסים נוספים שבהם זכה: פרס סוקולוב לעיתונות (1958), פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר (1970) ופרס ביאליק (1998).
קישון הוא אחד הסאטיריקנים הפוריים, החשובים והמשפיעים ביותר בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים (והמוכר והמצליח בהם מחוץ לגבולות "הארץ"). יצירתו מגוונת, עתירת הומור עצמי, משפחתי, חברתי ותרבותי. בולטת בה המתקפה השיטתית, רבת-הראשים, על הממסד הכלכלי-חברתי ששלט בארץ בשנות פעילותו המרכזיות של קישון, הוא הממסד הציוני-סוציאליסטי. קישון תקף את האתוס והאידיאולוגיה של זרם מרכזי זה בציונות, ואת גילוייהם והתגשמויותיהם בכל ההיבטים של החברה והכלכלה בישראל. הוא עשה כן מן העמדה של אתוס קפיטליסטי מוצק ועקבי, השם במרכזו את האדם הכלכלי החרוץ והמעשי, העובד למחייתו ביושר וצורך את מוצרי הצריכה הנוצרים בחברה, ובכך מניע את גלגלי הכלכלה ויוצר שפע וצמיחה שמהם נהנים האזרחים כולם. בתחילת שנות השבעים החל לבטא בכתיבתו דעות לאומניות שהציבו אותו בקצה הימני של הקשת הפוליטית. הוא עשה זאת במרירות ובזעם שהרחיקו מעליו את קהל קוראיו הנאמנים. קישון העתיק את עיקר פעילותו לשווייץ ולאירופה. בשנות התשעים חזר למרכז הקונצנזוס הישראלי עם תמיכתו בהסכמי אוסלו. ב-2017 יצאה לאקרנים סדרה תיעודית בשלושה פרקים על חייו. יוצרי הסדרה הם אריק ברנשטיין ואליאב לילטי, והיא מבוססת על סדרת ראיונות שנתן קישון לירון לונדון לפני מותו.
פירסם כחמישים ספרים בעברית. עוד מספריו המרכזיים: "לא נורא" (1957); "הכל תלוי" (1958); "באחד האמשים" (1961); "שמיניות באוויר" (1964); "עצם בגרון" (1966); "סליחה שניצחנו" (1967); "גומזים, גומזים" (1969); "חיוך בבצורת" (1978); "עד המדינה: פרוטוקול" (1999).
ממחזותיו: "שחור על גבי לבן" (1957); "הכתובה" (1959); "אף מילה למורגנשטרן" (1960); "תוציא את השטקר, המים רותחים" (1968); "הו, הו יוליה" (1972).

הולצמן, אבנר. "בראי הסטירה הלאומית". "מפת דרכים: סיפורת עברית כיום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005. 331-330; יגיל, רן. "הלכה הקומדיה, נשארה ההטפה". "מעריב". 4.3.2005. 26; לאור, דן. "העלייה ההמונית כ'תוכן ונושא' בספרות העברית בשנות המדינה הראשונות". "הציונות" י"ד. 1989. 175-161; לאור, יצחק. "שיירי ההומור הפטריוטי". "הארץ" תרבות וספרות. 20.8.1999. 15; לונדון, ירון. "דו-שיח ביוגרפי". תל אביב: "מעריב". 1993; נבו, גידי. "הסָטירה הבורגנית של אפרים קישון". "מושב לצים: הרטוריקה של הסטירה העברית". אור יהודה ובאר שבע: דביר והקשרים. 2010. 137-100. שוורץ, יגאל. ״המג׳יארים באים, המג׳יארים באים: מנטליות וסגנון אצל יוצרים יהודים ממוצא הונגרי״, אודות: כתב עת למסות וביקורת ספרות 11. 2019.
גידי נבו