משורר, סופר, מתרגם ועורך
נולד בסארוואש, הונגריה. במלחמת העולם השנייה נלקח עם משפחתו למחנות ריכוז בגרמניה. שיריו הראשונים נכתבו במחנה ברגן-בלזן. ב-1951 עלה לארץ עם משפחתו, שירת בצה"ל, סיים תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ועסק בהוראה בתיכון "עירוני ה"' בתל אביב. במשך עשרות שנים פירסם שורה ארוכה של ספרי שירה, פרוזה, עיון ותרגום.
קובץ השירים הראשון שלו (מקור ותרגום), בשם "פסיפס שירים", ראה אור ב-1955 (שחור על גבי לבן). ב-1958 היה ממייסדי הוצאת עקד וביטאוניה הספרותיים, כולל "עקד לשירה" (1960-1973). ספר שיריו הראשון שכלל רק את פרי יצירתו, "מלאך ללא" "כנפיים", ראה אור ב-1959, אולם נראה כי ספרו הראשון שעורר עניין הוא "נוף בעשן", פרקי ברגן-בלזן" (1961).
אחד ממאפייני כתיבתו הוא הקשר ההדוק בין חומרי היצירה האמנותית בשירה ובפרוזה לבין "דבר"י עיון והגות. באלה כבאלה מופיעים מראות השתייה המהותיים לו והממוקדים בשלושה מעגלים עיקריים: מוראות השואה שחווה כילד; המפגש הטעון עם ארץ ישראל ועם החברה הישראלית לאחר העלייה; ומציאת עולם האמונה הדתית כדרך חיים מתחדשת, הכרוכה במאבקים פנימיים. ייחודית לו, כבר מראשית יצירתו, התפישה הניאו-יהודית; כלומר, מפגש מחודש עם המורשת היהודית. אולם בולטת יותר תפישת ה"דו-שורשיות", המתגלה לדעתו אצל יוצרים שנוף ילדותם הראשוני היה מחוץ לישראל וחרף השתרשותם בארץ ובהוויה הישראלית, הם עדיין חשים בדואליזם המהותי הזה (בחוברת "להוויית הדו-שורשיות בספרות הישראלית", 1979). ב-1977 השתתף בקובץ "ממשות כפולה" (עם יעקב בסר, שמעון בלס וראובן בן-יוסף), ובו הובעו רעיונות מקדימים לחוברת, שעוררה תגובות רבות, בהן גם תגובות לא חיוביות מצד יוצרים בעלי רקע דו-שורשי דומה.
ממד ייחודי של התבוננות בימי הילדות נוסף בספר השירים הנזכר "נוף בעשן", פרקי ברגן-בלזן". שנת 1944, אז נלקח הילד איתמר למחנה הריכוז, משמשת רקע למחזור השירים הזה, שבו סמל הגן – במשמעות גן העדן, גן האושר – מתעמת עם המציאות האיומה תוך כדי מטמורפוזה של הנוף: "בשבעים לשונות אש יצעק הנוף". עימות מאוחר יותר של המשורר המבוגר עם עולם ילדותו במחנה הריכוז אפשר למצוא בספר "דלתות צריפים עוד נפתחות בי" (1997).
שנים אחדות לאחר "נוף בעשן" מתגלים מראות שונים לחלוטין – היאחזות בארץ, במשפחה, ברעיה ובילדים, והמוטיב החשוב ביותר בספר "ירושת עיניים" (1965) הוא חיפוש השורש וההמשכיות. תיאורים של כאן ושם משולבים ב"למורד ביתה" (1969), וחותמם העיקרי הוא מות האב ואלמנות האם. דומה מבחינה אידיאית הוא "קיץ של ויולה" (1973), שחלקו הראשון נופי קיץ בארץ וחלקו השני זיכרונות מימים רחוקים של טרם פורענות. זיקה מיוחדת בין העבר לבין החיים במדינת ישראל נרקמת ב-"13 שירים מן העורף" (1974). כאן מועלות תחושותיו של אדם השוהה בתל אביב בימי מלחמת יום הכיפורים וחוזר שוב, בשל אווירת החרדה ששררה בארץ בראשית המלחמה, אל נבכי זיכרונותיו מתקופת מלחמת העולם השנייה.
גם בפרוזה שלו, שהיא בעלת אופי אוטוביוגרפי, מופיעות תמונות עבר פיוטיות כאלה, שאותן אפשר למצוא במרוכז במבחר הסיפורת "המהגר הביתה" (1970-2005). לא מקרה הוא ששמות ספרי הפרוזה משקפים את תחושת המעבר מעולם תרבותי אחד לאחר, ועם זאת גם את הארעיות, המורא ואי-היציבות: בחלון הבית הנוסע (1970), אחיזה של חול (1977) ועוד.
מאמצע שנות השמונים חל שינוי מהותי בתוכני כתיבתו. החזרה בתשובה, על כל נפתוליה, מוצאת את ביטויה בכמה קובצי שירה, ובהם "צינורות מוליכי אש" (1986) ו"ייחודים עלי אדמות – שירים בשולי הסידור" (1990). ב"עולה בהר, שירי אמונה ותשובה" (1998) מובאים שירים ישנים וחדשים שנושאיהם, מלבד החזרה בתשובה, הם המפגש עם עולם האבות והשואה.
יעוז-קסט הוא גם מתרגם פורה. הוא פירסם מאות תרגומי שירה, בעיקר מהונגרית ומלטינית. חלק מתרגומיו כונס בספרים: "כתב בגביש" (תרגומים משירת העולם, 1968); "צבי הפלאות" (שלושה כרכים של שירה הונגרית, 1984-1989); "כתב ראי" (מבחר תרגומים משירת העולם, 2004). ערך ספרי שירה רבים. ספר ייחודי בעריכתו הוא מבחר של מאה משוררים יהודים בספרות העולם בשם "בסימן כוכב", שראה אור ב-2003. שיריו תורגמו לרוב לשונות אירופה, ובארץ הם נכללים בחומר לבחינות הבגרות. אוטוביוגרפיה ספרותית שלו בשם "שני צידי הסף" ראתה אור ב-2000.
בשנים 1999-2002 היה נשיא אגודת הסופרים העבריים. זכה בפרסים רבים, בהם: פרס הרצל (1972), פרס אוניברסיטת בר-אילן (פרס ורטהיים, 1984), פרס לאה גול"דבר"ג (1990), פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול ז״ל (1992) (2007), עיטור כבוד של נשיא הונגריה על תרגום שירה הונגרית לעברית (1992), פרס שר החינוך והתרבות לתרגום (1998), פרס הנשיא (2002), פרס ברנר לשירה (2016) ועוד.
עוד מספריו: שירה – "מתיך הזהויות" (1980); "שבעה סימני קשירה" (1994); "על כף ידו של חורף, שירי הילד פטר קסט 1944-1945" (מתורגמים על ידי המחבר, 2006). פרוזה – "צל הציפור" (1971); "הקו הזרחני" (1972); "מרכבה לילית" (1973). עיון – "לאומיות וטרנס-חילוניות בספרות הישראלית" (1986); "אוטופיה ובית המקדש לאור השירה העברית ומציאות ימינו" (1995).

ברזל, הלל. "איתמר יעוז-קסט: דרכו אל הפרוזה הפיוטית"." "מאזניים" פ' (3-4). יוני 2006. 2-4; וייכרט, רפי. "עומד בלב הרובע היהודי". "מעריב" ספרות וספרים. 26.7.2001. 27; איתמר יעוז-קסט וחנה יעוז. "שני צידי הסף", אוטביוגרפיה ספרותית". תל אביב: עקד. 2000; עקרוני, אביב. "מאה כוכבים"." "מאזניים" ע"ח (1). פברואר 2004. 32-33; ש' שלום. "מחזור שירים מברגן-בלזן". "דבר". אוגוסט 1961; שמיר, משה. "החפץ והקיום". "עניין אישי". תל אביב: עם עובד. 1987.

אביב עקרוני