משורר, סופר, עורך, מתרגם ואיש תיאטרון
נולד בכפר דוידהאזה (Odavidhaza), הונגריה (מצויות גרסאות המקדימות את שנת הולדתו עד 1886). בילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי. מ-1905 למד בבית הספר התיכון שליד בית המדרש לרבנים בבודפשט. היה פעיל ציוני מנעוריו, ופתח במקביל בכתיבה עיתונאית בהונגרית ובכתיבה ספרותית בעברית. שירו העברי הראשון, "בן העתיד", פורסם ב-1909 בשבועון "המצפה", וקובץ שיריו הראשון, "משירי אביגדור פאירשטין" (הסתדרות הציונים בהונגריה) הופיע בבודפשט ב-1912 ועורר התעניינות רבה. בספטמבר 1913 השתתף כעיתונאי בקונגרס הציוני האחד-עשר בווינה, והתוודע שם אל כמה מגדולי הספרות העברית ובראשם ביאליק. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914 גויס לצבא ההונגרי, שהיה חלק מהצבא המשותף של קיסרות הבסבורג, והגיע בו לדרגת קצונה. במשך כשנתיים השתתף בקרבות גליציה נגד הצבא הרוסי, ובשלהי 1916 נפל בשבי הרוסי. כחצי שנה טולטל והתענה במחנות שבויים במרחבי רוסיה האסייתית, עד ששוחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917. הגיע לקייב ומשם לאודסה, ונקלט בחום בקרב חבורת הסופרים העבריים שם, שסייעו לו לשוב לפעילות ספרותית סדירה.
בקיץ 1921 יצא מאודסה עם קבוצת הסופרים שהצליחה להיחלץ מרוסיה בהשתדלותו של ביאליק, ובאותה השנה עלה לארץ ישראל. מאז חי בתל אביב וברמת גן והתמסר לעבודה ספרותית, תיאטרונית ועיתונאית. בין השאר ייסד וניהל את התיאטרון הסאטירי העברי הראשון, "הקומקום" (1927), במסורת הקברטים הסאטיריים של מרכז אירופה. באותן השנים אף היה מעורב כתסריטאי בניסיונות הראשונים של הקולנוע הארץ-ישראלי. אחרי קום מדינת ישראל הועסק כעורך ומסגנן הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת. ב-1968 זכה בפרס ישראל לספרות.
יצירתו הענפה כונסה רק בחלקה בעשרות ספריו. היא כוללת רומנים אקטואליים והיסטוריים, זיכרונות וסיפורים; שירה אישית ופוליטית; מחזות ותסריטים; מאמרים פובליציסטיים, פיליטונים ופזמונים סאטיריים; תרגומי שירה ופרוזה; ספרי ילדים; מחקרי לשון וספרי מדע פופולרי.
חשיבות מיוחדת נודעת לקבוצת היצירות המבוססות על חוויותיו במלחמה ובשבי, בהן הרומנים התיעודיים "השיגעון הגדול" (1929) ו"בגיהנום של מטה" (1932), שלושה קבצים של סיפורים קצרים סוריאליסטיים-פנטסטיים (1928-1925) וקבוצת שירים ליריים שנכללה באסופת שיריו המרכזית, "ספר השירים" (1932). יצירות אלה הן תרומתה החשובה ביותר של הספרות העברית לספרות הפציפיסטית העולמית שפרחה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד צוינה הקרבה בין "השיגעון הגדול" לבין הרומן "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק.
עם זאת, ייחודן של יצירות המאירי בנימתן היהודית המובהקת. בצד ההתרסה כנגד המלחמה והמלחמות בכלל, הוא מביע תחושות של סולידריות יהודית (כגון בהוקעת האבסורד שגזר על יהודים להילחם אלה באלה בצבאות שונים), סיפוק מגילויים של גבורת יהודים במלחמה בניגוד לדימויָם המסורתי, וכיסופים לגאולה לאומית בדמות צבא עברי שיקדם את מימושו של הרעיון הציוני. מוטיבים מעין אלה מופיעים ביצירות נוספות של פרוזה תיעודית מפרי עטו: "בין שיני האדם" (1930), המתעד את שנות המהומה והאימה באודסה בימי מלחמת האזרחים ברוסיה ב-1920-1919, ו"מסע באירופה הפראית" (1938), הפורש פנורמה רחבה של חיים יהודיים בהונגריה, שלכאורה הם יציבים, עשירים ותוססים, אך למעשה הם צועדים בבלי דעת אל חורבנם. לתחום הפרוזה התיעודית בכתביו שייך גם ספר הזיכרונות הייחודי על ביאליק, "ביאליק על-אתר" (1962). פחות חשובים הרומנים שלו שאינם נסמכים על חוויות חייו: "תנובה" (1934) על קבוצת מתיישבים בעמק יזרעאל; "המשיח הלבן" (1947), כעין רומן מדע-בדיוני על רקע השואה; ו"סודו של סוקרטס" (1955) המתרחש באתונה הקדומה.
בשירתו בולטות בעיקר נימות אינדיווידואליסטיות. במרכז שיריו ניצבת דמותו של "אני" חוֹוֶה בעל ממדי ענק, המעצב את עולמו הפיוטי בתבנית הגעש הנפשי העז המטלטל אותו. בזכות היבטים אקספרסיוניסטיים אלה נחשב המאירי לאחד מחלוצי המודרניזם בשירה העברית בארץ ישראל. שירתו רבת-הלהט משקפת את אישיותו הצבעונית הסוערת והמחוספסת, שעליה העידו כל מודעיו, אך יש בה גם חטיבות מופנמות ועדינות מבע, כדוגמת מחזור השירים "חלומות של בית רבן" (1945) המבוסס על חוויות ילדותו. אסופות שירים נוספות שלו הן: "חלב אם" (1925); "המוקד הרן" (1944); "בלבנת הספיר" (1962); "יוסילי טגלשי: שיר גבורה" (1967). מבין תרגומיו הרבים יצוינו שני הקבצים שתירגם משירי המשוררים ההונגרים הנערצים עליו: "שירי אנדרה אדי" (1954) ו"משירי שנדור פטיפי" (1961).

ברזל, הלל. "תולדות השירה העברית מחיבת-ציון עד ימינו" כרך שביעי: רומנטיקה, אידיאולוגיה, מיתולוגיה – רחל בלובשטיין-סלע, אלכסנדר פן, אביגדור המאירי, יונתן רטוש. תל אביב: ספרית פועלים. 2006; הולצמן, אבנר. "אביגדור המאירי וספרות המלחמה". תל אביב: מערכות. 1986; יעוז-קסט, איתמר. "אביגדור המאירי ושירתו". "ילקוט שירים". תל אביב: יחדיו בשיתוף אגודת הסופרים העבריים בישראל. 1977. 7-25; מירון, דן. "שירת אביגדור המאירי". "למרחב". 28.3.1958; סערוני, יוסף. "אביגדור המאירי – משורר וכבודו". "סימן קריאה" 6. מאי 1976. 284-290; שקד, גרשון. "אביגדור המאירי – בוהמיין ציוני". "הסיפורת העברית 1980-1880" ב'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד וכתר. 1983. 318-313.

אבנר הולצמן