משוררת, סופרת, מתרגמת ומבקרת ספרות
נולדה בקניגסברג, אז פרוסיה המערבית, כיום קלינינגרד, רוסיה. גדלה בקובנה, אז עיר באימפריה הרוסית, בהמשך בירת ליטא העצמאית. הוריה היו סוציאליסטים. אביה היה יידישיסט בהשקפותיו, אולם לשון הדיבור בבית היתה רוסית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לעקור מביתה בשל ההגבלות שהוטלו על מגורי יהודים סמוך לקווי החזית. בשנות גלותה של המשפחה במרכז-רוסיה נולד אחיה היחיד עמנואל, שנפטר בהיותו כבן שנה. בעת השיבה הביתה ב-1919 נעצר האב על ידי חיילי משמר הגבול הליטאי בחשד לפעילות בולשביסטית ועבר עינויים. הוא התמוטט נפשית וכעבור זמן הורחק ממשפחתו. ב-1926, ואולי אף קודם, נשלח למרפא בגרמניה. המשפחה ירדה מנכסיה וגולדברג הצעירה נשלחה לגימנסיה הרוסית בעיר, ככל הנראה בשל אילוצים חומריים. בתוך כך שינה מוסד זה את אופיו והפך לגימנסיה עברית. כבר בשנת הלימודים השנייה, בהיותה בת עשר, החלה לכתוב יומן בעברית, ורשמה בו כעבור זמן לא רב כי היא מתעתדת להפוך לסופרת עברית.
ביכורי יצירתה ראו אור בעיתונות העברית-ליטאית: שירה הראשון נדפס ב"נתיבות" בהיותה בת חמש-עשרה. עד מהרה נמנתה עם חבורת היוצרים העבריים המודרניסטים בליטא "פֶּתַח", שהיתה כעין שלוחה של חבורת "כתובים" הארץ-ישראלית. למדה באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון (1933-1928) והתמחתה בבלשנות שמית. היא השלימה את עבודת הדוקטור בשנה שבה שימשה כמורה בגימנסיה "תרבות" בעיירה רסֵיין שבמרכז-ליטא. נושא העבודה היה "התרגום השומרוני לתורה: עיון במקורותיו לפי כתבי היד". עלתה ארצה ב-1935, בסרטיפיקט משותף עם שימל גֶנס (שמעון גן), ולשם כך נישאה לו בנישואים פיקטיביים.
סמוך לעלייתה ראה אור ספרה הראשון, "טבעות עשן", בהוצאת יחדיו, חבורת היוצרים בראשותו של אברהם שלונסקי שאליה הצטרפה. לפרנסתה עבדה בעיקר בעיתונים "דבר" (1943-1936, פרי עטה נדפס לא אחת בשם העט לוג) ומשמר, שהפך לימים לעל המשמר (פירסמה שם מ-1943, גם בשם העט עדה גרנט). בה בעת תירגמה וערכה ספרים בספרית פועלים. ב-1952 החלה ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים, וב-1954 עקרה עם אמה מתל אביב לבירה. היתה ממקימי החוג לספרות השוואתית וכללית ועמדה בראשו מ-1962 ועד יום מותה.
יצירתה טבועה בחותם המסורות התרבותיות של מרכז-אירופה ומערב-אירופה, הן הקלאסיציסטיות והן המודרניסטיות, אף יותר מיצירות בני דורה. עם זאת, גדלה על ברכי התרבות הרוסית ונחשפה בגיל צעיר ליצירות המופת של ספרות זו. עניין מיוחד היה לה בשירתו של אלכסנדר בלוק. בנערותה התוודעה לשירתו של ריינר מריה רילקה ובהמשך אל זו של הוגו פון הופמנסתל. ובמקביל קראה בשירתו של חיים נחמן ביאליק וב"פרוזה" של אורי ניסן גנסין. השפעת משולש הכוחות התרבותי הרוסי-גרמני-עברי ניכרת כבר ביצירותיה הראשונות שראו אור. כרוב הנשים היהודיות אז, אף היא לא זכתה להשכלה יהודית מסורתית, ומכאן אולי מיעוטם היחסי של רמזי הלשון למקורות היהודיים ביצירתה. בניגוד לרוב היוצרים בני דורה בספרות העברית, עולמה האינטלקטואלי של גולדברג נסמך על הכשרה אקדמית סדורה במדעי הרוח. בתחילת שנות החמישים רכשה גם בקיאות בספרות הרנסנס, בעיקר בלטינית ובאיטלקית, התמחתה ביצירות פטררקה ודנטה ותירגמה מהן. בעשור האחרון לחייה שבה לעסוק בהרחבה ובעמקות בספרות הרוסית של המאה התשע-עשרה.
השירה היתה האפיק המרכזי שבו שיקעה את מאמציה. בילדותה כתבה "שירים" ברוסית, אך כבר בנעוריה סיגלה לה את העברית כשפת יצירה בלעדית. כעשירית מכלל כשבע-מאות ה"שירים" שפירסמה הן סונטות (גולדברג העמידה את חטיבת הסונטות המשמעותית ביותר בשירה העברית החדשה אחרי שאול טשרניחובסקי). בחינת מלאכת השיר של גולדברג מלמדת על החדשנות והחיוניות שהחדירה לסונטות ולצורות מסורתיות אחרות של השירה המערבית, דוגמת האלגיות והטרצינות, ועם זאת, דבקותה בהן שיוותה לשירתה תדמית שמרנית, הן בקרב בני זמנה, שהספיקו לחזות בעיניהם בעליית האוונגרד, והן בקרב בני המשמרת הצעירה בשירה העברית. התדמית השמרנית והמינורית-וידויית של שירתה ניזונה גם מהמקום הרחב יחסית שתופשים בה שירי אהבה, אף שרבים מהם עשויים לייצג בעקיפין חוויות קיומיות-היסטוריות בנות הזמן.
שירתה המוקדמת כונסה ברובה בספר "טבעות עשן" (1935), שבו חידשה בדימויים ובפרוזודיה, הגם שהתמטיקה של חלק משיריו מונוטונית. הספר נתפש בדיעבד כקרוב יותר ברוחו למודרניזם העברי בחוץ לארץ מאשר לזה הארץ-ישראלי מבית מדרשו של שלונסקי. בין כך ובין כך, הספר התקבל בחום גם על ידי אנשי הממסד הספרותי הוותיק בארץ וסלל את דרכה. ספרי שיריה "על הפריחה" (1948) ו"ברק בבוקר" (1955) נחשבים לפסגות שירתה הטקטונית.
הופעת מבחר שיריה "מוקדם ומאֻחר" (1959) סימנה, בד בבד עם "קביעת הקאנון" של המשוררת בידיה-שלה, גם את המגמה החדשה של שירתה, שפנתה לעבר פרימת הצורות השיריות המחמירות. בצד התשבחות שהורעפו על המבחר, הוא שימש מטרה לחציהם של בני המשמרת הצעירה בספרות ובביקורת העברית, בייחוד נתן זך ודן מירון. עם זאת, גולדברג קירבה אליה אחדים מהמשוררים הצעירים, בהם דן פגיס, ט' כרמי, דליה רביקוביץ וטוביה ריבנר. יש הטוענים כי ספר ה"שירים" האחרון שהוציאה בחייה, "עם הלילה הזה" (1964), מעיד על התקרבותה לפרוזודיה וללשון "השירה הצעירה", בעוד שלדעת אחרים מדובר בהתפתחות פנימית, טבעית ומתבקשת של הפואטיקה שלה. בשנותיה האחרונות מיעטה יחסית בכתיבת "שירים" ויצרה בתחום האמנות הפלסטית.
לצד היותה משוררת, נודעת גולדברג הרבה בזכות כתיבתה לילדים, זאת אף שרבות מיצירותיה נכתבו מחמת אילוצים חיצוניים, ואחרות, דוגמת המפוזר מכפר אז"ר (1943), הנן עיבודים משפות אחרות. בספריה "ידידי מרחוב ארנון" (סיפורים, 1943), "מה עושות האילות" ("שירים", 1949), "נסים ונפלאות" (סיפורים, 1954), אַיֵּה פלוטו (סיפור, 1957), דירה להשכיר (סיפורים, 1959) ואחרים, יצרה שפע של דמויות ודימויים היוצרים כעין "לוקוּס" ישראלי שקל להתרפק עליו.
ה"פרוזה" שלה מעמידה במרכזה את נושא הזיכרון ואת סוגיית פעולתה של יצירת האמנות בעולם המציאות. ב"פרוזה" יש חשיפה רבה יותר של יסודות מחייה מאשר בשיריה, אף שאינה מתיימרת להיות אוטוביוגרפית. רומן-המכתבים המעט בוסרי "מכתבים מנסיעה מדומה" (1937) הוא כעין פרֵדה מאירופה וממורשתה התרבותית, ערב עלייתה ארצה של מְחברת המכתבים, בת דמותה של גול"דבר"ג. הרומן מדגיש את היותו בדיה ספרותית ומדרבן את קוראיו לבחון את הגבול בין קדמת היצירה הספרותית לבין אחורי הקלעים שלה. לעומתו, לרומן "והוא האור" (1946) רקע אוטוביוגרפי מוצק. גולדברג מקימה בו לתחייה את ליטא מולדתה בראשית שנות השלושים, מתוך תודעה-שלאחר-חורבן ובראייה כפולה, נוסטלגית ומפוכחת בעת ובעונה אחת. בתחום ה"פרוזה" פירסמה גולדברג גם ממואר, "פגישה עם משורר" (על אברהם בן יצחק, 1952), וכן כעשרים וחמישה סיפורים קצרים. היא גנזה רומן רחב יריעה שכתבה במחצית השנייה של שנות השלושים, "אבדות", שראה אור לראשונה במלאות ארבעים שנה למותה. עלילת הרומן מתרחשת בברלין ערב עליית הנאצים לשלטון וגיבורו הוא משורר עברי ואזרח פלשתינה (א"י), שהגיע למטרופולין לשם השלמת מחקר מדעי. זהו הניסיון המקיף ביותר של גולדברג ליצור מִבדֶה ספרותי ולהעמיד רומן אפי במסורת הרומן הצרפתי-רוסי. בולטות ביצירה הרגישות לגורל היהודי במאה העשרים וההתלבטות המורכבת בין אירופה לבין הארץ כשתי אופציות תרבותיות מנוגדות.
כחוקרת וכמבקרת ספרות נטתה גולדברג להדגיש את היסוד האוניברסלי ביצירת הספרות דווקא על ידי ירידה לפרטים של תקופת כתיבתה ומקומה בחיי היוצר. קנה המידה המרכזי לשיפוטה של יצירה בעיניה הוא הערך האסתטי שלה. היא רואה את הספרות כסוג של מציאות-על, שאמנם אינה יכולה להיות שלמה לעולם ובכל זאת בכוחה למשמע את החיים החוץ-ספרותיים.
גולדברג ביססה לה מעמד של קובעת טעם ב"רפובליקה הספרותית" הארץ-ישראלית והישראלית, תחילה בזכות הרצנזיות שלה בעיתונות ובהמשך בכתיבתה האקדמית. דומה שהיא היתה "הסמן הימני" בחבורת "יחדיו" במאבק על פתיחת אופקיה של הספרות העברית לתרגומים מספרות העולם באומר ובמעשה (בין השאר תירגמה את "מלחמה ושלום" לטולסטוי [1953], "פֶּר גינְט" לאיבסן [1953] ו"כטוב בעיניכם" לשקספיר [1957]). בפולמוס עם שלונסקי ואלתרמן בפרוץ מלחמת העולם השנייה היא קראה להתעלמות מכוונת של האקט השירי מן המציאות הפוליטית החוץ-ספרותית, וכך נהגה גם במאבקה נגד המגמה הריאל-סוציאליסטית, עם שגשוגה בספרות הישראלית.
יצירתה הדרמטית מבקשת להציג דילמות תרבותיות והיסטוריות באמצעות סיטואציה אנושית מקומית. המחזה "ים בחלון" (1938), על חבורת אמנים בוהמיינים שזה מקרוב עלו ארצה, נחל כישלון חרוץ אצל הקהל והמבקרים. עלילת המחזה "בעלת הארמון" (1956), המתרחשת באירופה זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, עומדת תחת רושם הקרע בין ההוויה הארץ-ישראלית לבין זו האירופית וקטיעת "הרצף הרוחני הגדול" (כדברי בּוּרקהארדט) של הציוויליזציה המערבית. המחזה זכה להצלחה והוצג במקומות שונים בעולם. מחזה נוסף שחיברה באותה עת, "ההר האילם", לא הוצג.
זכתה בפרס רופין (1948), בפרס שלונסקי (1956), בפרס חולון (1960), בפרס נוימן מטעם אוניברסיטת ניו יורק (1970) ובפרס ישראל (1970). היא נפטרה בשעת דיוניה של ועדת פרס ישראל, והוועדה, בהחלטה תקדימית, המליצה להעניק "פרס הוקרה וזיכרון" על מפעל חיים ליוצרת לאחר מותה.
לאחר מותה כונסו כתביה בעריכתו הראשית של טוביה ריבנר בספרית פועלים: "שירים" (בשלושה כרכים, 1973); "פרוזה" (כרך אחד, 1973-1972); "הדרמה של התודעה: פרקי דוסטויבסקי" (1974); "קולות רחוקים וקרובים: תרגומי שירה" (1975); "האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה" (1976); "מדור ומעבר: בחינות וטעמים בספרות כללית" (1977); "בין סופר ילדים לקוראיו" (1978). כעבור שנים הופיעו בדפוס יומניה (בעריכת רחל ואריה אהרוני, 2005), מבחר מכתביה ("נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה", ערכו יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, 2009; "אולי רק ציפורי מסע, חליפת מכתבים בין טוביה ריבנר ללאה גולדברג", ערך גדעון טיקוצקי, 2017) וכל סיפוריה (בעריכת גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, 2009).
לאה גולדברג ממשיכה לרתק את עולם המחקר, כמעט יובל לאחר מותה. רק בעשור האחרון, יצאו לאור תשעה ספרי מחקר על יצירתה (הבולטים שבהם: לאה גולדברג, מאת חמוטל בר יוסף, 2012; לשיר בשפת הכוכבים: על יצירת לאה גולדברג, מאת זיוה שמיר, 2014; על גבול האור – חתכים והתבוננויות ביצירת לאה גולדברג, מאת חיה שחם, 2017). העיסוק האינטנסיבי ביצירתה משקף הן את העושר הפואטי הטמון בכתביה, והן את מקומה המרכזי בתרבות הישראלית. משנת 2017 דמותה של לאה גולדברג מתנוססת על שטר של 100 שקלים חדשים.

ויסמן, ענת. "דמותי, דמותי הכפולה": לאה גולדברג – זהותה של משוררת. עבודת גמר לתואר מוסמך. האוניברסיטה העברית בירושלים. 1996; טיקוצקי, גדעון. האור בשולי הענן. תל אביב: ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד. 2011; טיקוצקי, גדעון ויפעת וייס. "הצעירות מן הגבולות: אחרית דבר". "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה, 1935-1923". תל אביב: ספרית פועלים. 2009; יגלין, עפרה. "אולי מבט אחר: קלאסיות מודרנית ומודרניזם קלאסי בשירת לאה גולדברג". תל אביב: המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד. 2002; יפה, א"ב (עורך). "לאה גולדברג: מבחר מאמרים על יצירתה". תל אביב: עם עובד וקרן תל אביב לספרות ואמנות. 1980; —. "פגישות עם לאה גולדברג". תל אביב: צ'ריקובר. 1984; ליבליך, עמיה. "אֶל לאה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1995. מהדורה חדשה ומורחבת. 2011; מירון, דן. "האומץ לחולין וקריסתו: על 'טבעות עשן' מאת לאה גולדברג כתחנת-צומת בהתפתחות השירה העברית המודרנית". אמהות מייסדות, אחיות חורגות: על ראשית שירת הנשים העברית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. מהדורה שנייה. 2004; קרטוּן-בלום, רות וענת ויסמן (עורכות). "פגישות עם משוררת: מסות ומחקרים על יצירתה של לאה גולדברג". תל אביב: המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית בירושלים וספרית פועלים. 2000; ריבנר, טוביה. "לאה גולדברג: מונוגרפיה". תל אביב: ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד. 1980;
Weiss, Yfaat. Lea Goldberg: Lehrjahre in Deutschland 1930–1933. Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht. 2010.

גדעון טיקוצקי