סופר ומתרגם
נולד בעיר גרוז'יסק ליד ורשה. קיבל חינוך מסורתי עם נופך חסידי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עקר עם משפחתו לוורשה, ובה רכש בכוחות עצמו השכלה כללית, ובתוכה שליטה בפולנית, בגרמנית ובצרפתית. ב-1923 וב-1924 הדפיס את ראשוני סיפוריו בכתב העת הוורשאי המודרניסטי "קולות" בעריכת אליעזר שטיינמן. ב-1925 עלה לארץ ישראל, ואחרי שהות קצרה בירושלים עבר לתל אביב, בה התגורר עד יומו האחרון. עד מהרה התקרב לחבורת "כתובים" בראשותם של שלונסקי ושטיינמן, אך לא מנע עצמו מלפרסם סיפורים ורשימות במגוון של כתבי עת שלא היו מזוהים עם החבורה ולעתים אף נערכו בידי יריביה ("הדים", "כנסת", "מאזניים", "הדאר"). יצירתו המשמעותית ביותר באותן שנים היא הרומן "חולות כחולים" שנכתב ב-1929, נגנז בידי המחבר וראה אור מעיזבונו רק ב-1997 (הקיבוץ המאוחד). זהו רומן-מפתח המבוסס על חייו של לוין בשנים 1928-1926, ומשקף את שנות המצוקה והמחסור שפקדו את תל אביב מחמת המשבר הכלכלי החריף שהכה אז ביישוב הארץ-ישראלי כולו. אולם מעבר לתיאורי ההווי של החיים בעיר ומעבר לסיפורי אהבהביו של הגיבור, אמן-בוהמיין צעיר בשם דני רסין, עולה הנושא העיקרי של הרומן, והוא הזיקה הלוהטת לעולם האמנות. רסין וחבריו יוצרים לעצמם כעין בועה אסתטית נבדלת המגוננת עליהם מפני קשיחותה המרה של המציאות. בתוך כך עולה דיוקן מוזר ובלתי צפוי של תל אביב כפקעת דחוסה של עשייה אמנותית נלהבת, מתערוכות ציור ועד מופעי ג'ז. התכונה הבולטת בעיצובו של הרומן, העתידה לאפיין את כתיבתו של לוין בכל שלביה, היא הפיכת המציאות המוחשית עצמה לאובייקט אמנותי מסוגנן העומד בפני עצמו, ובמקרה זה – למערך חזותי ססגוני המחקה את אמנות הציור.
כאשר התפצלה חבורת "כתובים" ב-1932 הצטרף לשלונסקי, אלתרמן, ישראל זמורה וחבריהם בהקמת קבוצת הסופרים "יחדיו", והיה מן המשתתפים הקבועים בשבועונה "טורים" בשני גלגוליו (1935-1933 ו-1939-1938). על דפי "טורים" התגבש נוסח הסיפור המודרניסטי שלו, שהביקורת והמחקר תייגו אותו כרומנטי, פנטסטי, סוריאליסטי או סימבוליסטי. בין מאפייני התוכן של הסיפורים: שאיפה להמריא מן המציאות אל עולם האמנות והרוח; עניין עקבי באמנים-מבצעים למיניהם כגון לוליינים ואקרובטים בקרקס או רקדנים ושחקנים, וכן בדמויות מציתות-דמיון ככוכבי קולנוע, טייסים או אנשי העולם התחתון; עלילות אחוזות תזזית של תנועה, מרדף ומעוף; ריבוי אביזרים אקזוטיים; התכתבויות פרודיות עם גיבורי ספרות נודעים מן העבר; שילוב בין פיוט ושנינה. מבחינת העיצוב בולט אופיים הקולאז'י של הסיפורים, המערערים את הרציפויות המסורתיות של זמן, מקום ועלילה וממירים אותן במעברים חדים בין זירות התרחשות שונות, בשבירת הקישורים ההגיוניים בין האירועים, במיזוג של רשמים חושיים ובהצגת המציאות כצרור קטלוגים פנטסטיים של אביזרים שאינם תואמים זה לזה. לשון הסיפורים צבעונית, מטפורית לעילא ורבת-המצאות מפתיעות. כל התכונות האלה מתממשות ומתמצות ב"מאה לילות ביפו העתיקה" (1938; מהדורה חדשה ב-1983), מעין רומן קצר, שהוא הספר היחיד שפירסם לוין בחייו. הטופוגרפיה היפואית האוריינטלית, על סמטאותיה המפותלות והדמויות המשונות הסובבות בהן, משמשת נקודת מוצא להמראה רומנטית שוצפת דמיון ופורצת גבולות, המשלבת בתוכה פרודיות רציניות על "סיפורי אלף לילה ולילה", "פאוסט" של גתה ו"דון קיחוטה" של סרוונטס.
בתחילת שנות הארבעים התמעטה כתיבתו הסיפורית של לוין עד שפסקה כמעט לגמרי – אם משום שהמציאות של מלחמת העולם השנייה לא היתה כשרה לסיפורת ניסיונית-משחקית כשלו, אם מחמת התפרקותה של קבוצת "יחדיו" שסיפקה ללוין חממה אוהדת לכתיבתו החדשנית. במקום זאת ייחד את עיקר מאמציו לתחום התרגום, ובמשך כעשרים שנה תירגם עשרות רומנים ומחזות מצרפתית, וכן מאנגלית ומיידיש. בתקופה זו קנה לו מוניטין כאחד מחשובי המתרגמים מצרפתית, אם לא החשוב שבהם, ותירגם לעברית עשירה וצלולה ממיטב הקלאסיקה הצרפתית מן המאה השבע-עשרה ועד המאה העשרים (מולייר, וולטיר, דידרו, בלזק, זולא, פלובר, הוגו, ז'יל רומן, מאלרו, סנט-אכזופרי, סארטר ועוד רבים). ככל שהתבססה זהותו כמתרגם הלכה יצירתו המקורית ונשכחה. ב-1951 וב-1957 זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, וב-1990 ייסדה שגרירות צרפת בישראל פרס על שמו לתרגומים מצרפתית לעברית.
בתחילת שנות השישים חזר לפרסם סיפורת מקורית, בחלקה חדשה ובחלקה ממה שהיה שמור בידו מאז שנות הארבעים, והתמיד בכך כעשור, בעיקר על דפי המוסף לספרות של "דבר". הסיפורים שומרים על הנוסח הבסיסי, הדמיוני-אקזוטי, של יצירת המחבר, אף כי בגרסה פחות תזזיתית-נמרצת ויותר מאופקת-מהורהרת. ניכרת בהם נהייה גוברת אל חומרי ההווי היהודי, ובמיוחד התבוננות בעולמה של העיירה המזרח-אירופית, כגון בסיפורים ""שלושה מלאכים מושלגים"" (1966) או "גולם משיחי בעליית הגג של בית ה"כנסת" הישן" שנותר בעיזבונו. עולם זה מוצג מפרספקטיבה המשלבת התרפקות נוסטלגית רכה, ספק-קיטשית, עם נימות של חורבן אפוקליפטי.
אחרי מותו הופיעה שורה של ספרים משלו, פרי יוזמתה והתמסרותה של אלמנתו מאשה לוין. מלבד הרומנים "מאה לילות ביפו העתיקה" (1983) ו"חולות כחולים" (1998) שכבר הוזכרו, ראו אור שלושה קובצי סיפורים, המכילים מבחר מתוך כחמישים סיפורים ונובלות שחיבר: "שלושה מלאכים מושלגים" (1983); "טחנת מים באביב" (1987); "הרקדנית המעופפת" (2000). השירים שנותרו בעיזבונו קובצו בספר "פתיחה ללילה" (2003), וכמו כן הופיע בספר אחד ממחזותיו המקראיים, "שמשון ודלילה" (1985). הפרסום המקובץ של כתביו עורר עניין מחודש ביצירתו, והיא נתונה בתהליך מתמשך של הערכה-מחדש, הקובע למנשה לוין מקום כאחד המקוריים ביותר בקרב יוצרי המודרניזם בפרוזה העברית.

גרץ, נורית. "הסיפורת של "טורים"". "ספרות ואידיאולוגיה בארץ-ישראל בשנות השלושים". תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 1988. 239-272; הולצמן, אבנר. "מטרופולין זעירה". "מפת דרכים" – "סיפורת עברית כיום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005. 303-300; מירון, דן. "ריקוד על החבל המתוח: על סיפוריו של מנשה לוין". "הרקדנית המעופפת": מבחר סיפורים 1981-1928". ירושלים: מוסד ביאליק. 2000. 342-259; פרנקל-מדן, רחל. "מזמרת הארץ – אלגיה אידילית: עיון ב'"שלושה מלאכים מושלגים"' למנשה לוין". "ממרכזים למרכז – ספר נורית גוברין". תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 2005. 337-324; שקד, גרשון. "צוענים של יפו ב'"מאה לילות ביפו העתיקה"'. מנשה לוין – 'תקדים' לנסים אלוני". "סימן קריאה" 17-16. אפריל 1983. 628-626.

אבנר הולצמן