ששונקין זרובבלה /// משוררת ופזמונאית /// נולדה בתל אביב, ישראל /// 1929 – 2004 /// גיל
ביוגרפיה
נולדה בתל אביב. בתו הבכורה של אלכסנדר פן מנישואיו הראשונים לאיזבלה (בלה) דון. בוגרת גימנסיה "הרצליה". שימשה קשרית ב"הגנה" והעבירה את הפקודה לפיצוץ הגשרים ב"ליל הגשרים" (הלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946) ערב מלחמת השחרור. בזמן מלחמת העצמאות שירתה בלהקת "החישטרון", הלהקה הצבאית הראשונה, עם יפה ירקוני. זמן קצר לאחר המלחמה שיחקה בתפקיד אחות בבית החולים הדסה בירושלים הנצורה בסרט "ארבעים ושמונה שעות ביממה", אחד הסרטים הראשונים שצולמו בישראל. עבדה בלשכת העיתונות הממשלתית וכתבה טור בעיתון "דבר". ב-1956 נישאה לברנרד פיין, ולזוג נולדו שני ילדים, אחד מהם הוא הסופר יונתן פיין.
שפירא בת שבע /// סופרת, מתרגמת ועורכת /// נולדה בתל אביב, ישראל /// 1945 /// גיל: 79
ביוגרפיה
נולדה בתל אביב וגדלה בגבעתיים. למדה פילוסופיה ומוזיקה באוניברסיטת תל אביב והשלימה את הדוקטורט שלה בפילוסופיה ומוזיקה באוניברסיטת חיפה. לימדה מוזיקה במסגרות שונות וניהלה את מרכז קלור למוזיקה בגליל העליון. פירסמה מאמרי ביקורת בנושא מוזיקה ופילוסופיה של המוזיקה בכתב העת "סטודיו". ב-2003 הקימה את כתב העת "תו+" למוזיקה אמנויות וחברה, המלווה בתקליטורים ובקונצרטים, שאותו היא עורכת ומוציאה לאור עד היום. מלבד עיסוקי הכתיבה מטפלת בפסיכותרפיה ומוזיקה.
שניר לאה /// משוררת ועורכת /// נולדה בקיבוץ משמרות, ישראל /// 1945 /// גיל: 79
ביוגרפיה
נולדה בקבוצת משמרות. גדלה והתחנכה בקיבוץ אפק. לאחר נישואיה עברה לקיבוץ בית השיטה, שבו היא מתגוררת עד היום. בבגרותה למדה בסמינר למורים "נהלל" ובסמינר "אורנים", ולאחר מכן למדה תואר ראשון בספרות השוואתית, במחשבת ישראל ובחינוך ותואר שני בתולדות האמנות ובפילוסופיה כללית, שניהם באוניברסיטת חיפה. ב-1982 החלה לערוך את מדור השירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תפקיד שהיא ממלאת עד היום, כולל את סדרת "ריתמוס", וספרי מחקר בתחומי הספרות, מחשבת ישראל, אמנות ופילוסופיה. כמו כן עורכת את כתב העת לספרות, אמנות ותיאטרון של התנועה הקיבוצית "עלי שיח".
שמעוני יובל /// סופר, מסאי ועורך /// נולד בירושלים, ישראל /// 1955 /// גיל: 69
ביוגרפיה
נולד בירושלים וגדל בתל אביב. כנכד למשורר דוד שמעוני ובן להורים אנשי חינוך, ספג מילדותו תרבות עברית ונטייה לדיוק בלשון. מסעו לעבר ההכרה בייעודו הספרותי היה ממושך. תחילה ביקש להיות צייר וקולנוען (שתי האפשרויות טבעו חותם עמוק ברומן שלו "חדר"). בשנים 1978-1977 שהה בפריז, תחילה במגמת השתלמות באמנות הקולנוע, שלא התמיד בה. העיר, נופיה ואווירתה חילחלו אל דמיונו הספרותי והם ממלאים תפקידים מרכזיים בעיצוב הרקע של שני סיפוריו הגדולים, "מעוף היונה" (1990) ו"חדר" (1999, בחלקו השני, "המגרה"). "מעוף היונה" היה הופעת הבכורה של שמעוני, שהפתיעה את הקהילה הספרותית הישראלית והסבה את תשומת הלב למספר הצעיר. באותה שנה פורסם גם סיפורו "אמנות המלחמה" בכתב העת ""סימן קריאה"" 20. תשע שנים חלפו מפרסומים אלה ועד הופעתו של הרומן המקיף "חדר", יצירתו העיקרית של שמעוני עד כה. ב-2007 ראתה אור מסתו "אל העפר", העוסקת בתשובות של הספרות המקראית על השאלות שמעוררת אי-הנמנעות של המוות. התשובות מתנסחות במסגרת אנתרופולוגית-תרבותית רחבה של עיבוד "נושא" המוות במיתולוגיות ובדתות שונות. לפרנסתו הוא עוסק בעריכה ובהוראת כתיבה יוצרת.
ביוגרפיה
נולד במושב נהלל שבעמק יזרעאל. אביו הוא המשורר יצחק שלו (1992-1919). אמו בתיה היתה בת למשפחת בן-ברק, מן המשפחות המייסדות של נהלל. ילדותו עברה בנהלל, בקיבוץ גינוסר ובשכונת קריית משה בירושלים, שם התיישבה משפחתו בהיותו כבן אחת-עשרה. אביו ואמו, מורים מהוללים לתנ"ך ולספרות, השפיעו עמוקות על עיצוב זיקתו לתנ"ך וללשון העברית, ואילו המורה האגדי לטבע אמוץ כהן חיזק את זיקתו לעולם החי והצומח ""הארץ""-ישראלי, שיסודותיה נטבעו בילדותו הכפרית. אחרי סיום לימודיו בבית הספר "התיכון ליד האוניברסיטה" בירושלים, התגייס לסיירת גולני. בנובמבר 1967 נפצע בפעילות מבצעית בבקעת הירדן. למד באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון בפסיכולוגיה. מ-1974 עד 1987 עבד בטלוויזיה הישראלית בתפקידי עריכה, תחקיר, כתיבה והגשה של תוכניות אקטואליה ובידור. שני ספריו הראשונים היו קובץ חרוזים הומוריסטיים-ארוטיים, "משכב לצים" (דליה פלד, 1982), ואסופת מסות פרשניות שנונות על סיפורי המקרא, "תנ"ך עכשיו" (1985). מאז שנות השמונים הוא מפרסם טור עיתונאי קבוע, תחילה ב""הארץ"" ולאחר מכן ב""ידיעות אחרונות"". מ-1999 הוא מחלק את חייו בין ירושלים ובין הבית שבנה באלוני אבא, לא הרחק מן המקום שבו נולד.
שימל הרולד /// משורר, מתרגם ועורך /// נולד בארה"ב /// 1935 /// גיל: 89
ביוגרפיה
נולד בקיבוץ גבת בעמק יזרעאל, שהוריו היו ממייסדיו. אחיו הוא חוקר הספרות והמשורר אורי שהם (1929-1983). עם הפילוג בתנועה הקיבוצית עבר עם משפחתו לקיבוץ יפעת שנוסד ב-1954, ובו הוא חבר עד היום. סיים תואר ראשון בספרות ובמקרא באוניברסיטת חיפה (1969) ותואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים (1973). עבודת הגמר שלו נכתבה בהדרכת גרשון שקד והוקדשה לשירת אסתר ראב, ולימים שימשה יסוד למבוא המקיף שהקדים למבחר שיריה (1982). בתוך כך נרקמה ידידות אמיצה בינו ובין המשוררת, שהמתיקה לה את העשור האחרון לחייה. ב-1980 סיים את לימודיו לתואר שלישי בספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטור שלו, "הקול הדובר בשירה העברית החדשה", נכתבה בהדרכת ראובן קריץ. מ-1965 עד 1981 לימד בתיכון האזורי העמק המערבי. מ-1973 נמנה עם סגל ההוראה במכללת "אורנים", ומילא בה במרוצת השנים תפקידים בכירים. מ-1980 עד פרישתו לגמלאות לימד בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, כיהן כראש החוג וקיבל ב-2005 דרגת פרופסור מן המניין.
שדה (פלדמן) פנחס /// משורר, סופר, מסאי ועורך /// נולד בלבוב, גליציה /// 1929 – 1994 /// גיל
ביוגרפיה
נולד בלמברג, פולין, ועלה ארצה עם הוריו ב-1934. התחנך בבית הספר של מושבת מגוריו, מגדיאל, ובבית הספר "ביל"ו" בתל אביב. בשנים 1944-1943 עשה במסגרת חברת נוער בקיבוץ שריד. חזר לבית הוריו בתל אביב, עסק בעבודות מזדמנות וכתב אז את שירו הייצוגי הראשון, "נאום כלב מת" (1945). ב-1947 עלה לירושלים, התגורר בעליית גג ופירסם שירים ומסות בכתבי עת. עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס לצה"ל ופיקד כסמל על מחלקה קרבית. קובץ שיריו הראשון, "משא דומה", יצא ב-1951 בהוצאת מחברות לספרות. כשנתיים (1954-1952) התגורר ועבד בקיבוצים כנרת ויפעת (באחרון שימש כמורה). חזר לירושלים, נשא אישה, התגרש ממנה (1955), ואז חיבר את הרומן האוטוביוגרפי-הגותי "החיים כמשל" (1958). נישא שנית (1962), ומאז 1965 התגורר ברמת גן, שם כתב ופירסם סדרת ספרים שבכמה מכותרותיהם הסתמנה מגמה עקבית: "על מצבו של האדם" (1967); "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו" (1969); "השירים" (כינוס ראשון, 1970); "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (סיפורים, 1970); "נסיעה: בצירוף מסה על מצוקתו של האדם בתוך יקום הכוכבים" (מסות, 1971); "נסיעה בארץ ישראל" "והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים" (הגות, 1974); "אל שתי נערות נכבדות" (שירים, 1977). ב-1978 התקשר עם מיכל שין, חברתו לחיים עד פטירתו. ב-1993 פירסם קובץ אחרון, "איך זינג ווי א פייגאלע" (אני שר כמו ציפור). בשנותיו האחרונות סבל ממחלת הסרטן, והמשיך ליצור. על ספרי שיריו זכה בפרס ביאליק (1990) ובפרס אקו"ם (1994).
