משורר, סופר, עורך ומתרגם
נולד בקייב, אוקראינה, להוריו לאה ויונה, שהעלוהו עמם ארצה ב-1925. כשלוש שנים עשו בקיבוץ גבעת השלושה, עברו לפתח תקווה, וב-1935 התיישבו במושב בהדרגה, כיום מעש. התחנך בתיכון החקלאי המחוזי שליד גבעת השלושה. ב-1945 הצטרף כחבר לקיבוץ שריד. כעבור שנה יצא ללמוד הוראה ב"סמינר הקיבוצים", ומשסיים את לימודיו היה מורה ומחנך בבית הספר העל-יסודי בקיבוצו. ב-1951 פירסם ספר "שירים" ראשון, "שבילי עפר" (מרחביה). ב-1956 למד ספרות עברית ויידית באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1963 יצא בשליחות "השומר הצעיר" והסוכנות היהודית לארצות הברית, שם ריכז פעולות חינוכיות עד 1966. ב-1968 החל ללמד ספרות ב"סמינר אורנים". ב-1970 המשיך את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת תל אביב, וסיים ב-1973 כמוסמך. תוך כדי לימודיו הצטרף לבית ההוצאה ספרית פועלים, שימש בו חבר הנהלה ועורך מדור הפרוזה. ב-1972 נתמנה למרצה לספרות בחטיבה האקדמית של "אורנים" ואוניברסיטת חיפה. במשך ארבע שנים (1984-1980) היה חבר מליאת רשות השידור. ב-1985 נבחר ליו"ר ועד אגודת הסופרים העבריים. עזב את קיבוץ שריד ב-1990, והתגורר עם אשתו נילי במשך חמש-עשרה שנותיו האחרונות ביהוד. על ספרי שיריו זכה בפרסים ספרותיים רבים, בהם פרס ביאליק, פרס ברנר ופרס אלתרמן. תירגם שירה משפות זרות, בעיקר מיידיש (איציק מאנגר), ושיריו תורגמו לכמה שפות.
בשירתו ניכרים שלושה שלבים: נעורים, בהשפעתה של אסכולת שלונסקי-אלתרמן, משבר פואטי וחיפושי דרך מתוך עימות פורה עם שירת "לקראת" החדשנית, באמצע ובסוף שנות החמישים, וסלילת דרך אישית תוך עיצוב עולם לירי ייחודי, משנות השישים ועד פטירתו.
בשנות הארבעים נחתמו ניסיונותיו השיריים הראשונים בחותמה המובהק של אסכולת שלונסקי (ובמיוחד בסימנו של אלתרמן), שהשפיעה עמוקות על כל בני דורו. בשני קובצי שירה – "שבילי עפר" (1951) ו"אשר אהבנו" (1957) – נענה יונתן לעקרונות האסכולה, גם מתוך הזדהות פואטית וגם מתוך נאמנותו האידיאולוגית להשקפת העולם שכונתה אז "התרבות המתקדמת". אולם מעיקרה היתה זו היענות בעייתית: הקשרה התנועתי חייב הבעה מגויסת, אבל לגבי יוצר כיונתן, שכתב בנימה מינורית, הגיוס לא תאם כלל. גם דרכי השיר שהיו אופייניות לדורו – ערכי המצלול והסגנוּן החגיגי ממורשת שלונסקי, עם מגמת ההכללה והשאיפה להברקה ממורשת אלתרמן – לא הלמו את אופייה הלירי, המצניע לכת והמחריש של שירתו. יונתן היה מודע לבעיה, ובראיונות אחדים העיד על עצמו שנקודת התורפה שלו טמונה בתפישתו את הלשון ואת גובה ההבעה. בעצם הכיר בכך שהנחותיה של האסכולה אינן הולמות את צרכיו הפנימיים, גורמות לאי-התאמה "בין" נטייתו הטבעית להבעה רכה ל"בין" קולה הרם והמצלצל של האסכולה, ומביאות אותו אל מבוי סתום.
אכן, כבר בקבציו הראשונים עלתה הנטייה האלגית מנמיכת הקול. בלטו בהם מילות מפתח כמו "תוגה" או "קינה", שנימתן אישית והן מביעות את ההשלמה עם הכרח הקיום והכרח הכיליון. זה יהיה צליל קולו הייחודי שיישמע בכל ספריו הבאים, אך בינתיים עומעם ונבלע הצליל בקולות רמים וכלליים יותר, ציבוריים ותנועתיים.
בעיצומו של המשבר הזה נפגש יונתן באסכולת שירה חדשנית של דור עולה – שירתה של קבוצת "לקראת" משנות החמישים, שביטאה רגישויות פואטיות ותמטיות אחרות, לא חגיגיות, לא נמלצות, שהעדיפו הפנמה על החצנה. יונתן העיד כי פגישה זו, שהביכה אותו תחילה, גרמה לו הלם פורה ומפנה פואטי-אידיאולוגי. לא שנגרר אחר החידוש וספג השפעות, אלא נדחף להתמודדות עצמית מחודשת ולהעמדת מיטב ערכיו הפיוטיים במבחן אסתטי חדש, לאורה של פואטיקה אחרת. הוא חש, בצדק, שעמד במבחן ופתח שלב חדש בשירתו.
קובץ שיריו השלישי, "שירים" לאורך החוף" (1962), כבר שיקף את התמורות הללו: העדפת ריתמוס חופשי, נקיטת שפת דיבור ואפילו פרוזאיזמים, תוך חתירה מתמשכת להתבהרות. ההנחות הליריות החדשות שיקפו עתה ראייה עצמית סגולית. במקום השפעות אסכולתיות צמחו ניצניה של פואטיקה שהביאה לחישופו של עולם אישי ושל משורר הפועל בו כ"אני לירי" חד-פעמי.
מראשית שנות השישים הולכת ומתעצמת הבעתו הייחודית, מגבשת לה מוטיבים וראיית עולם משלה. קו התפתחותה מקובץ לקובץ – "שירים" בערוב היָם" (1970), "שירים" (1974), "שירים" עד כאן (1979) ו"שירים" אחרים (1984) – מסתמן ביכולת משתכללת, הן מבחינת האמצעים והן מבחינת הרגישויות. הוא מאתר אט-אט את יעדיו הפיוטיים, וב"שירים" אחרים ניכרת מקוריותו במיטבה, עם אמירה בצורות פתוחות שאינן מכסות על דמותו המכונסת של דובר אישי. מתגלה ומתפתח אותו חוט סמוי של אותנטיות לירית, שכן גם הוא "רק על עצמו לספר ידע", את תוגתו ושמחתו, את אהבותיו הנופיות והאנושיות ואת אכזבותיו. עם זאת, אותה נטיית נעורים ל"דבר" בשם הכלל נשמרה בידיו עד זקנה ושיבה בז'אנר הפזמון, שדווקא בו זכה להתפרסם ברבים.
מבחינת מרכזיה התמטיים מגלה שירתו עקביות בכל שלביה, הניכרת באחדותן של מערכות המוטיבים המרכזיים בה ושל מערכות דימויי היסוד שלה. נושאה הגדול בכל תקופותיה הוא החלופיות, ואפשר לומר על דרך הפרדוקס שהחלופיות הפכה בה לנצחית: אותה חוויה של ארעיות מצטרפת אל חוויית הנצח באותה מערכת של תמונות. עובדה ניצחת זו, שהכול חולף-עובר, מכוונת את בחירת המראות המיוחדים לשירה זו, כמו גם את הערכת התופעות ואת מערכות יחסי האנוש. החלופיות כגורם מכונן קובעת את חוקיותה הפנימית האחת כאותה פונקציה משותפת לשלושת גורמי היסוד: לנופים, לזיקות אנוש (כולל הארוטיות) ולשיר כמעשה אמנות. שלושתם הם כאמצעי הצלה מפני סחף הזמן, כאילו יש בכוחם לשים סכר מהותי, ולו גם ארעי, בפני המרוץ אל הכיליון – להיאחז בנוף, להתחזק בזולת, להתגלם בשיר. והנה, דווקא כמשימה בלתי אפשרית היא שקובעת תואם פיוטי, וירטואלי ולא מציאותי, "בין" שלושת הגורמים: הנופים נעשים שווי ערך לזיקות אנוש, ויחד הם נותנים תוקף קיים להבעה השירית.
ראוי לציין עוד שלושה יסודות חשובים בשירתו: אובדן הבן ליאור, שאותו שכל במלחמת יום הכיפורים ונתן לכך ביטוי ב"שירים" רבים; זיקה עמוקה לתנ"ך ולדמויותיו; ויחס מיוחד לתרבות הקלאסית, בעיקר של יוון.
במשך כחמישים וחמש שנות יצירה עברה שירתו תמורות מפליגות בפואטיקה ובתמטיקה שלה – בפרוזודיה ובצורות השיר, בעיצובו של דיוקן האני, בתפישת הפונקציה הלירית שביחסי הדובר לעצמו ובינו לקוראיו – ולמרות זאת, בכל גלגוליה נשמרו בה עיקרים מתמידים שקשרוה למסכת אחת. אלה ניכרים גם באותו נושא מתמיד של חלוף הזמן, גם בניגון הפנימי, שמשך מלחינים רבים להלחין את שיריו והפך אותם לפופולריים בקרב קהלים רחבים, ובהם תלמידים ובני נוער.
מספריו הנוספים: "שירים" על קו הרכס (1988); "ל"ב סיפורי אהבה עבריים", בעריכת נתן ונילי יונתן (1999); "שירים" בכסות הערב, מבחר מקיף מכל שיריו, יצא לאור סמוך למותו (2004); ו"שירים" שנשארו, מעיזבונו של המשורר, בעריכת דב אלבוים ונילי כרמל-יונתן (2007). בנוסף לקובצי ה"שירים" חיבר יונתן סיפורים לילדים, "בין" "אביב לענן" (1959), וקובץ רשימות וסיפורים, "עד סוף הקיץ האינדיאני" (1968), וכן תרם רבות לקידום ספרותנו כעורך בספרית פועלים.

ברזל, הלל. "השיר החדש: סגירות ופתיחות". תל אביב: עקד. 1976. 36-34, 87, 114; גורי, חיים. "אנחנו גיבורים רק במלים". "על המשמר". 21.2.1980. 17-14; לוז, צבי. "שירת נתן יונתן: מונוגרפיה". תל אביב: ספרית פועלים. 1986; שהם, אורי. "דו-קיום בארץ האחת שנשארה". "דבר" משא. 26.10.1979. 18.

צבי לוז