חוקר ספרות
נולד בתל אביב וגדל בגבעתיים. למד בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב. ערב סיום לימודיו, בימי מלחמת העצמאות, הצטרף לגרעין הכשרה של "הנוער העובד". ב-1949 היה ממייסדי קיבוץ משאבי שדה בנגב, ומילא בו תפקידים מרכזיים. ב-1954 יצא לסמינר של מדריכי נוער, ובהשפעת לימודיו שם דבק במקצוע "הספרות" ושאף להתמחות בו. ב-1960 עזב את הקיבוץ והחל בלימודי ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1967 הצטרף למורו בנימין הרושובסקי והיה ממקימי החוג לתורת "הספרות" הכללית באוניברסיטת תל אביב. באותה שנה נשלח על ידי החוג ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, וזמן קצר אחרי שובו לתל אביב ב-1970 נעשה ראש החוג וכן ראש מכון כץ לחקר "הספרות" העברית. בד בבד היה ממייסדי מכללת "בית ברל" וכיהן בה כראש החוג לספרות, וכן היה מעורב בפעילויות ציבוריות וחינוכיות רבות הקשורות בקידום הוראת "הספרות" ובעידוד מחקרה. אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא במסגרת שירות המילואים להרצות על שירה עברית בפני חיילים, ובפעילותו זו נהרג ב-17 באפריל 1974 בהפגזה סורית על מוצב שבו שהה ברמת הגולן. אחרי מותו הושלמו הליכי העלאתו לדרגת פרופסור-חבר. החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב מקיים מדי שנה יום עיון לזכרו.
עבודתו המחקרית נמשכה לא יותר מעשור, אך מסתמן בה מהלך עקבי של התפתחות מהירה. הוא החל את דרכו כחסיד "הביקורת החדשה" המתמקדת בקריאה פרשנית צמודה ביצירה הבודדת, תוך עמידה סבלנית מפורטת על כל דקויותיה. הישגו הבולט בתקופה זו הוא מאמר הפרשנות המפורט שפירסם ב-1966 עם מנחם פרי על השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" של ביאליק.
לאחר מכן ריכז את התעניינותו בסוגיות הז'אנר "הספרות"י. בעבודת הדוקטור שלו, שעובדה לספר בשם "האידיליה של טשרניחובסקי" (ספרית פועלים, 1971), הציע חידוש ניכר בתפישת מהותו של הז'אנר האידילי בכלל ובשירת טשרניחובסקי בפרט. הוא הראה שהיווצרות ההרגשה האידילית אינה תלויה בהכרח בתכניה של היצירה אלא בדרך הארגון של מרכיביה, המתבססת על "העיקרון של אי-ההתקשרות", כלומר על יחסים רפויים וחלקיים במכוון בין פרטים ונתיבי עלילה, ועל שוויון ערך בין יסודות מהותיים וטריוויאליים בעולם המתואר. ואילו במחקריו על הפואמות "מתי מדבר" ו"הבריכה" של ביאליק התמקד בבחינה שיטתית של הממדים הריאליים הקונקרטיים של העולמות המעוצבים בהן במקום להפליג כמקובל אל פרשנויות סמליות, ופיתח מתוך כך את ההבחנה בתת-ז'אנר חדש: הפואמה התיאורית.
בשנותיו האחרונות הרחיב האפרתי את היקף מבטו אל ההיסטוריה של השירה העברית במעבר מתקופת ההשכלה אל דור ביאליק וממשיכיו, וזאת באמצעות מעקב מדוקדק אחרי השינויים הפואטיים החלים בדרכי התיאור השיריות, ובמיוחד בתיאורי הנוף. ערב נפילתו כינס את מחקריו בתחום זה בספרו "המראות והלשון" שהופיע אחרי מותו (1976). בתפקידו כראש המכון לחקר "הספרות" העברית יזם האפרתי כמה וכמה מפעלי מחקר בתולדות "הספרות" העברית, שרובם נקטעו בראשיתם, אולם הוא הניח תשתית לכמה מחקרי יסוד ביצירת טשרניחובקי, ובמסגרת זו הספיק להשלים את עריכת הקובץ "שאול טשרניחובסקי – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו" (1976).

אבן-זהר, איתמר, מנחם ברינקר, חביבה יונאי ובנימין הרושובסקי. "לזכרו של יוסף האפרתי ז"ל". "הספרות" 17. ספטמבר 1974. א'-ט"ו; בקר, אביחי. "מלכוד 74". "הארץ" מוסף. 24.4.2009. 38-34; ויזלטיר, מאיר. "עם יוסף האפרתי". "סימן קריאה" 4-3. מאי 1974. 5-3; מירון, דן. "ראי, אדמה: לנפילתו של חוקר "הספרות" יוסף האפרתי". "מעריב". 26.4.1974; "על העורך יוסף האפרתי ז"ל". "שאול טשרניחובסקי: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד וקרן תל אביב לספרות ולאמנות. 1976. 315-316.

אבנר הולצמן