משורר, סופר ועיתונאי
נולד בתל אביב להוריו גילה וישראל גורפינקל, שעלו ארצה מרוסיה ב-1919 באונייה "רוסלאן". בית ההורים היה טבעוני (ממייסדי המושב אמירים), סגפני, משכיל ואידיאולוגי, מסור לערכי הסוציאליזם והמפעל הציוני. האב היה פעיל ציבור ואף כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י וכיו"ר ועדת הכספים בכנסות הראשונות.
למד ב"בית החינוך לילדי עובדים" בתל אביב, בגיל שתים-עשרה עבר לחברת הילדים בקיבוץ בית אלפא וב-1941 סיים את בית הספר החקלאי "כדורי". בקיץ 1941 התנדב לפלמ"ח, ובמאי 1947 יצא בשליחות "ההגנה" לאירופה ופעל בהונגריה, באוסטריה ובצ'כוסלובקיה. בצ'כוסלובקיה פיקד מטעם צה"ל על קורס הצנחנים הראשון. באוגוסט 1948 חזר ארצה, לחם כסגן מפקד פלוגה בחטיבת הנגב והשתתף בכיבוש אילת. אחרי שחרורו ב-1950 למד באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית, פילוסופיה וצרפתית. ב-1952 סיים את לימודי התואר הראשון, זכה במלגת השתלמות בספרות צרפתית ולמד שנה אחת בסורבון בפריז. עם שובו ארצה השתקע עם משפחתו בירושלים, ובה התגורר עד מותו.
במלחמת ששת הימים השתתף כמ"פ במילואים בקרב על ירושלים, ובמלחמת יום הכיפורים היה קצין חינוך לוחם בעוצבת השריון בסיני. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממקימי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" (ספטמבר 1967), ליווה באהדה את ההתנחלויות הראשונות בגדה המערבית והיה מעורב באופן פעיל בפשרה בסבסטיה בין אנשי גוש אמונים לממשלה. בשנות השמונים שינה את עמדותיו הפוליטיות וחזר בו מתמיכתו במתנחלים ובמלחמת לבנון. היה ממקימי תנועת "הדרך השלישית" (1994), אך התנגד להפיכתה למפלגה ופרש ממנה.
יצירתו כוללת שירים, יצירות בפרוזה, כתבות עיתונאיות, מסות, סרטים ותרגומים. היה בעל טור בעיתון "למרחב" מ-1954, שאותו המשיך לכתוב גם אחרי האיחוד עם עיתון "דבר" (1971) ועד פרישתו לגמלאות ב-1988. על מאמריו בעיתונות חתם גם בשמות העט חגור וח-גי.
שירו הראשון, "מסע יום", התפרסם בדף הספרותי של "משמר" באוקטובר 1945. ב-1949 הופיע ספרו הראשון, "פרחי אש" (ספרית פועלים), שהיה לספר הפופולרי ביותר של ספרות המלחמה ושלושת אלפי עותקיו אזלו במהירות. "השירים" "הנה מוטלות גופותינו" ו"תפילה" והפזמונים "באב אל ואד" ו"הרעות" הפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות האבל והזיכרון הישראלית. ביפי תוארו, בביוגרפיה שלו ובהיותו איש ספר ואיש מלחמה, נחשב גורי למשורר המייצג של דורו, ושיריו נכללו באנתולוגיה "דור בארץ" (1958).
שלושת פרקי "פרחי אש" (במהדורתו הראשונה מ-1949; המהדורה השנייה הופיעה רק ב-1961) מציגים שלושה מרכיבי יסוד שיחזרו ויופיעו בכל יצירותיו: "שדרת היסמין", שירת וידוי אישית שעיקרה שירת אהבה; "עוף הנדודים", רשמי שליחותו לאירופה החרבה לאחר המלחמה והלם המפגש עם שארית הפלֵטה; ו"שירים מתוך ילקוט הצד", שירת המקום "הארץ"-ישראלי וחוויות המלחמה. הספר מציג דובר ששירתו נובעת מחוויותיו האישיות, אך הוא גם "צופה לבית ישראל", מגשים את חזון הגאולה של אבותיו מתוך הזדהות עמוקה עם המפעל הציוני. "השירים" ביטאו את אימת המלחמה והמוות לצד התקווה לגאולה. מוטיב מרכזי הוא ההליכה: הדובר נמצא בתנועה מתמדת במרחב, בארץ או בנכר, אך בניגוד לדמות ההלך הסמלית של אלתרמן, הנודד בשירת גורי נטוע תמיד בתוך סיפורו הקונקרטי-ביוגרפי. בשירתו המאוחרת יהפכו מסעות חיי המשורר למסעות נפש פנימיים. ספרו השני, "עד עלות השחר" (1950), מתעד את הקרבות לשחרור הנגב ונכלל בו מחזור "השירים" "כלולות", המתאר את כיבוש "הארץ" כמעשה כלולות בין הלוחמים לאדמה. השילוב בין אהבת "הארץ" לאהבת אישה חוזר ומופיע לאורך שירתו. מבחינה סגנונית ניכרות בשירתו המוקדמת השפעות הנוסח המודרניסטי של שלונסקי ואלתרמן, ובהן הריתמוס הסדיר, החריזה המגוונת, לשון פיגורטיבית מפתיעה ופאתוס.
שינוי פניה של החברה הישראלית לאחר המלחמה, הופעת משוררי "דור המדינה" והביקורת החריפה של נתן זך על "שירי חותם" (1954) חוללו מפנה בשירתו. ספרו "שושנת רוחות" (1960) מאופיין בלשון מונמכת, בריתמוס חופשי ובמטפורות הלקוחות מחומרי המציאות הקרובה, כשהפאתוס הומר באירוניה. במקום חוויית השייכות לחבורה וההזדהות עם ערכיה, מופיע הרצון להיות "אחד" ולחיות את החיים הפרטיים. כמו אודיסאוס, שב הדובר בשירת גורי אל ביתו ומגלה "אנשים שדיברו יוונית אחרת".
לאחר "שושנת רוחות" התפתחו שלושת נושאי היסוד המאפיינים את יצירתו במגוון סוגים וצורות. תחושת האשמה של בן "הארץ", שאיחר להגיע אל אחיו הרחוקים בגולה, הביאה לסיקור אינטנסיבי של משפט אייכמן ברשימות עיתונאיות שקובצו אחר כך בספר "מול תא הזכוכית" (1962). ההתרחשות באולם המשפט מתוארת בספר מזווית הראייה של בן "הארץ" המתאמץ להבין את הזוועה הנחשפת לעיניו ולבטא את שלא יתואר במילים. לספר היה תפקיד מרכזי בעיצוב ושיקוף השינוי שחל בחברה הישראלית ביחסה לגולה ולשארית הפלטה בעקבות המשפט. השילוב של עדות, תיעוד ועיסוק בבעיות השעה, עם כתיבה אישית ופיוטית, מאפיין את כל רשימותיו העיתונאיות. אחריו נכתבה הנובלה "עסקת השוקולד" (1965) המתארת שני ניצולים השבים לעירם לאחר המלחמה, האחד איש רוח שאינו יכול להשתחרר מזיכרונות העבר, ואילו חברו מבקש בתחבולות ובאשליות לשוב לחיים ולהשיב את מה שאבד. בשנים 1983-1974 עמד בראש הצוות שיצר את טרילוגיית הסרטים התיעודית-היסטורית על השואה, החל בעליית הנאצים לשלטון ועד להשמדה, למרד, לבריחה ולהעפלה: "המכה השמונים ואחת", "פני המרד" ו"הים האחרון".
שירתו האישית בספרים "תנועה למגע" (1968), "מראות גיחזי" (1974) ו"איומה" (1979) פנתה אל חוויות הילדות המוקדמות, בית ההורים והעבר המשפחתי. כך גם הספר המשוגע (1971), המכיל קטעי פרוזה, אגדות, אוטוביוגרפיה ושירה, המתארים הווי של ילדות ונעורים בארץ ישראל המנדטורית. הספר הוא שיר הלל וקינה על דור הפלמ"ח דרך דמות גיבורו חמדור, שהוא בן דמותו של חיים בן-דור, רעו האהוב שנהרג במלחמה.
שירת "הארץ" המאוחרת יותר, התייחסה לחוויות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, תוך קבלה מחודשת של עול השליחות הלאומית עם החשבון הקשה של מחירה. בספר "חשבון עובר" (1988) כינס מבחר מ"השירים" שנכתבו בשנים 1987-1947. הספר מעצב את זהותו הפיוטית כשילוב בין הזיקה ה"כנענית" של בן "הארץ" "העשוי מן החמרים המצויים בסביבה" (בשיר "מלך") לבין אירועי דורו, שכפו עליו את הבנת שייכותו לעולם אבותיו שבגולה ולהיסטוריה של העם היהודי ותרבותו.
הספר "הבא אחרי" (1994), הקובץ "תצפית מאוחרת" – שנכלל ב"השירים" (1988) ובו כונסו רוב שיריו של גורי, הכוללים גם שירים מוקדמים שלא כונסו בעבר – והספר מאוחרים (2002) מבטאים חוויות של התפוררות הגוף, זקנה ופרֵדה. שירים מאוחרים אלה מתבוננים בעבר במבט מסכם האוצר זיכרונות של אישים, אירועים ואזכורים ספרותיים, שמצטרפים לכלל ביוגרפיה אישית ותמונה של תקופה. יש בהם חשבון נוקב על מחיר הגשמת החזון הציוני, הכרוך בסבלם של היהודים והערבים, עם אישורו מחדש מתוך ראייה מפוכחת, רווית הומור ומחייבת חיים. עמדה זו משתקפת גם במסותיו, בהן המסה "על ספרים ומה שביניהם", היוצאת נגד הביקורת הפוסט-ציונית שהאשימה את בני ""דור בארץ"" בדלות תרבותית ובניתוק מהעבר היהודי בגולה.
בשנות השמונים לחייו השמיע גורי את דעותיו בענייני השעה, ב"דבר" הצורך במציאת פשרה הוגנת עם הפלסטינים ובזכות התרבות הישראלית החילונית, הצומחת מהשפה העברית, מנופי "הארץ" ומעברה הרחוק והקרוב. את עמדותיו השמיע מתוך אירוניה עצמית של מי שיודע שהוא שייך ל"תרפפ"ו", אך גם מן העמדה של מי שיושב בשער העיר וכואב את שינוי פניה של החברה הישראלית, ועם זאת מאמין בחוסנה ובעתידה.
שירתו משלבת תיאור קונקרטי ועיצוב סמלי, פאתוס ואירוניה, מקומיות ואוניברסליות, מחויבות לאומית ועולם אישי. בשלל ניגודיה היא מבקשת להקיף את ההוויה הישראלית על כל מורכבותה ולתת ביטוי אמנותי הולם לאירועים הגדולים בה. יש בה נאמנות לחוויות ולערכי יסוד עם השתנות פואטית מתמדת. היא מגוונת מאוד מבחינת סוגיה, צורותיה ועושרה הפרוזודי. לשונה משלבת את כל רובדי השפה העברית: לשון המקרא, המדרש והתפילה, העברית ה"ילידית" של תל אביב הקטנה וסלנג עכשווי, והיא מנהלת דיאלוג ער עם הספרות העברית לדורותיה. נטייתו לניסיונות חדשים מתגלה גם בפרוזה שלו, המשלבת בדיה ומציאות ושוברת את המוסכמות המקובלות של הרומן.
בספריו "דפים ירושלמים" (1969) ו"זכרונות מבית היין" (1991) ובמאות רשימותיו מתגלה גורי כאמן הרשימה הספרותית, שבתערובת של כובד ראש והומור מכילה יסודות אוטוביוגרפיים, הגותיים ופיוטיים. בספרו "על השירה והזמן, רשימות 2006-1995" (2007) כונסו ראיונות עם סופרים ורשימות אוטוביוגרפיות-פואטיות, האופייניים לדרכו השירית ולתפישת עולמו הייחודית.
על יצירתו זכה בפרסים רבים, בהם פרס סוקולוב לעיתונות (1962), פרס ביאליק לספרות יפה (1975) ופרס ישראל (1988). סרטו "הים האחרון" זכה בפרס נשר הכסף בפסטיבל מלמייזון בצרפת לסרטים היסטוריים. ספריו תורגמו לעשר שפות. על ספר שיריו האחרון, אף שרציתי עוד קצת עוד (2015), היה מועמד לזכות בפרס היצירה בתחום הציונות, אך דחה את קבלת הפרס בנימוק: "אני לא חושב שהפרס מתאים לספר הזה".

גרנות, משה. "קלטתי בתוכי את כל הניגודים: שיחה עם חיים גורי". "שיחות עם סופרים". תל אביב: קווים. 2007. 122-101; ויסברוד, רחל. "חיים גורי – "שושנת רוחות"". "בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש"ח לתש"ך". תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 2002. 188-149; זך, נתן. "התמימות, האחריות והשירה: על '"שירי חותם"' של חיים גורי". "השירה שמעבר למילים: תיאוריה וביקורת 1973-1954". בני ברק: הקיבוץ המאוחד. 2011. 42-38; מירון, דן. "הזמן הצועד והמוות המבוטל". "מול האח השותק". ירושלים: האוניברסיטה הפתוחה. 1992. 234-197; ציפר, בני. "דור נוטי הגשרים: לקראת חלוקת פרס-ישראל לחיים גורי ומשה שמיר". "הארץ". 18.9.1987. 6; רוגני, חגי. "הדחקה ומחירה – חיים גורי". "מול הכפר שחרב, השירה העברית והסכסוך היהודי-ערבי 1967-1927". חיפה: פרדס. 2006. 179-146; שוהם, ראובן. "בין הנודרים ובין הנדרים – פואטיקה, תמאטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי". שדה בוקר: אוניברסיטת בן-גוריון. 2006; שחם, חיה. "שירת גורי בזיקתה לשירת אלתרמן – ממגעי שטח לזיקת עומק". "הדים של ניגון, שירת דור הפלמ"ח וחבורת לקראת בזיקתה לשירת אלתרמן". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1997. 192-174; שמיר, משה. "בין שבועה לחרטה". "עניין אישי – עם 25 משוררים". תל אביב: עם עובד. 1987. 351-334; שקד, גרשון. "מלחמת השחרור של חיים גורי". "מעריב". 5.10.1990. 4; מירון, דן. "האדם הצועד – הוא האדם הזוכר והשָׁר: מוקדם ומאוחר בשירת חיים גורי". עוד! תשתיות קוגניטיביות בשירה הישראלית המוקדמת. רמת גן: אפיק. 2013. 85־255.

שולה שירן