סופר, מתרגם ועורך
נולד בפתח תקווה, בה עברו עליו ילדותו ונעוריו ושם למד בבתי הספר יסודי ותיכון. אחרי שירותו הצבאי למד שנה באוניברסיטה העברית בירושלים ושנתיים באוניברסיטת סורבון בפריז. ב-1960 החל לכתוב, ובשנים 1963-1961 פרסם ארבעה-עשר סיפורים בעיתונות ובכתבי העת הספרותיים ("גזית", "קשת", "משא", "הארץ") בחתימת "אבי עתניאל". הסיפורים משקפים גישושי דרך של יוצר צעיר המחפש את קולו. בין השאר מצויים בהם מוטיבים של בדידות וניכור קיומי בהשפעת ספרות האבסורד האקזיסטנציאליסטית (קפקא, בקט, יונסקו, סארטר), שחלחלו אז בסיפורת הישראלית הצעירה. חלקם כתובים בנוסח אלגורי-סמלי סוריאליסטי, שהיה אופייני לסיפורת זו בראשיתה (יהושע, אורפז), ושקנז נטש אותו עד מהרה. בד בבד ניכרת בסיפורים משיכה מיוחדת לעיצוב מצבים של טירוף, ורבים מן המגעים האנושיים המעוצבים בהם עומדים בסימן של אלימות, רוע ואכזריות, תוך ציפיית-שווא לחסד אלוהי.
שניים מהסיפורים האלה שולבו כפרקים בספרו הראשון של קנז, הרומן הקצר "אחרי החגים" (עם עובד, 1964). זוהי יצירה מלודרמטית עזה, דחוסה ומתוחה בחומריה (אך מאופקת בדרכי המבע שלה), המתארת תהליכים של הרס פנימי במושבה ותיקה בימי המנדט. במרכז הסיפור קורותיה של משפחת וייס המסוכסכת, שהיחסים הקשים בתוכה מדרדרים עד לשבר מוחלט ואף מרעילים את סביבתה. הקדרות האופפת את הסיפור משתקפת בתמונות הבית המתפורר והמרחב המקיף אותו, הנכבשים לאטם בידי העזובה. סביב משפחה זו משתרגת מערכת מסועפת של דמויות פגומות ומעורערות ושל עלילות משנה שעניינן רצח ואונס, שנאה וטירוף, התנוונות ומוות. ביצירה ניתן ביטוי ראשון לאחד המאפיינים הקבועים ביצירתו של קנז, שהוא, כדברי גרשון שקד (1998), "תיאור ייסוריהן של קבוצות השוליים ותביעת עלבונן מן הנמענים היושבים ספונים בבתיהם".
בספרו השני, "האישה הגדולה מן החלומות" (1973), זירת ההתרחשות היא בית משותף בפרבר תל-אביבי, המאוכלס אנשים רצוצים משולי החברה – חולים, בודדים, סוטים וטרופי דעת. הסיפור עוקב במקביל אחר דיירי הבית וטווה שורה של נתיבי עלילה סימולטניים, המשתזרים זה בזה בלא מרכז ברור ובלא היררכיה. תחבולה זו – ההיצמדות להוויית הבית המשותף, תוך פירוק העלילה לסדרה של סיפורים מקבילים המקושרים זה לזה באופן רופף – חזרה על עצמה בשתיים מיצירותיו הבאות של קנז, הרומן "מחזיר אהבות קודמות" (1997) והנובלה "שורפים ארונות חשמל" (בתוך הספר "נוף עם שלושה עצים", 2000). בכל אחת משלוש היצירות האלו מעוצב מרחב חיים ישראלי נמוך ועלוב, קלחת אנושית שבה כל אחד חי כביכול את חייו הפרטיים, אבל הוא חשוף במידות שונות לפולשנותם של שכניו. מתחת למעטה האפרורי המדכדך של חיי היומיום מבעבעת יצריות כבושה, המתפרצת בגילויים חריפים של נוירוטיות ובמעשי אלימות קשים.
ערוץ חדש בכתיבתו של קנז נפתח בספרו השלישי, "מומנט מוסיקלי" (1980), המורכב מארבעה סיפורי ילדות והתבגרות ("התרנגולת בעלת שלוש הרגליים", "סודו של הנריק", "מומנט מוסיקלי", "בין לילה ובין שחר"). אליהם יש לצרף את הנובלה המאוחרת "נוף עם שלושה עצים" (2000), העוסקת באותם החומרים עצמם. הסיפורים מציגים שלבים שונים בצמיחתו של גיבור אחד, מאז ילדותו הרכה ועד היותו נער מתבגר. הם נמסרים מנקודת ראותו של מספר מבוגר המשחזר את עולם הילדות שלו, וסידורם על פי רצף הזמן ממחיש את שלבי ההתערערות של העולם התמים, המסודר והבטוח של הילד. במקומו מתגלה עולם אחר שבו שולטים הרוע, השיגעון והמוות, והוא בא לידי מיצוי במעמד כמו-תיאטרלי של התפרצות יצרית בפרהסיה, המתחוללת בכל סיפור לקראת סיומו. עולם הבגרות מעורר בילד אימה ומשיכה, אבל הוא לומד להתאים את עצמו אליו ולהסתגל לחוקיו. מהנושאים החוזרים והמעוצבים בסיפורים אפשר למנות את מאבקי הכוח בתוך חברת הילדים, חיפוש החסות והביטחון אצל ההורים, ובעיקר את גילוי עולם האֶרוס, המצטייר לילד בדרך כלל בגרסה וולגרית וגסה. אלה סיפורים ריאליסטיים-ליריים, המשלבים בין תיאור דייקני ואמפתי של מציאות חיצונית על כל דקויותיה לבין חקירה עצמית רגישה ואינטנסיבית. מתחת לפני השטח שלהם, הפשוטים לכאורה, רוחשת מערכת מורכבת של קישורים והקבלות בין הפרטים. רשת עשירה במיוחד של מוטיבים ואזכורים ישירים ועקיפים נוגעת לעולם האמנות, לחוויית היצירה והקליטה של אמנות, לדיוקנו של האמן, לקשר בין אמנות למציאות ולערגה ליופי המוחלט – אף אלה נושאים החוזרים ברוב ספריו.
ספרו הבא של קנז, הרומן רחב היריעה "התגנבות יחידים" (1986), צמח על פי עדותו מתוך ניסיון לחבר חוליה חמישית לסיפורי "מומנט מוסיקלי", ולהוליך את גיבורו האוטוביוגרפי שלב נוסף בתהליך התבגרותו, אל תחילת שירותו הצבאי. זהו סיפורה של חבורת טירונים בעלי כושר קרבי לקוי בבה"ד 4 ב-1955, שהרכבה האנושי הוא חתך מייצג של החברה הישראלית המתהווה על כל רבדיה: ותיקים ועולים חדשים, אשכנזים וספרדים, תושבי העיר והמושבה, הקיבוץ והמעברה, פרברי העוני והשכונות המבוססות. כולם נתונים בסיר הלחץ של הטירונות, המהווה כעין מימוש קונקרטי של רעיון כור ההיתוך, וכל אחד מהם, עם כל היותו מייצג את המִגזר החברתי שבא ממנו, הוא בעת ובעונה אחת דמות מלאה ומשכנעת בחד-פעמיותה האנושית. חלק מן הרומן נמסר מטעמו של מספר בגוף ראשון המכונה "מלבס" משום שהוא בן פתח תקווה, כמו קנז עצמו. הפרשנויות העיקריות ל"התגנבות יחידים" נעו בין ראייתו כרומן חברתי על חבלי התגבשותה של החברה הישראלית ועל מקומו המרכזי של הצבא בתהליך זה, לבין ראייתו כרומן חניכה של אמן המזקק את ייחודו ואת עצמיותו מול לחצים קולקטיביים למיניהם. כמו כן הוצג הרומן כביטוי מובהק של דגם היסוד ביצירת קנז, סיפורה של קבוצה אנושית הכלואה במרחב סגור ודחוס, העשוי להתפרש כמשל על הקיום האנושי בכלל.
דגם זה התממש במלואו גם ברומן "בדרך אל החתולים" (1991), שזירת ההתרחשות העיקרית שלו היא בית חולים גריאטרי, המעוצב כמרחב גיהנומי של ממש. הוא מוצג כמערכת כוחנית, אדישה, תועלתנית וחסרת חמלה, שיש בה מתח היררכי ברור בין חזקים לחלשים, מנצלים ומנוצלים, בריאים וחולים, צעירים וזקנים, בעלי אמצעים ודלי אמצעים, יפים ומכוערים, בין החולים לבין עצמם וביניהם לבין הסובבים אותם: האחיות והאחים, בני המשפחות והמבקרים מן החוץ. חוקיות זו משקפת, כמו בראי מעוות, את סדר העולם בכלל. על רקע זה נבנית – בעיצוב ריאליסטי שהוי, פרטני, סבלני ומלא אמפתיה – הגיבורה, יולנדה מוסקוביץ, כדמות מלאה תוקף פנימי, פיכחון, מודעות ושליטה עצמית, השומרת על כבודה ועל עצמאותה לכל אורך הרומן. הסיפור עוקב אחר התהליך העובר עליה בערוב יומה, מניסיון להיאחז בחיים על ידי כעין פרשת אהבים עם אמן זקן המאושפז בבית החולים, ועד ההשלמה עם סופה הקרב, תוך כדי מאמצים להבטיח שהשלב האחרון בחייה יהיה מכובד כקודמיו.
ספרו השמיני של קנז, "דירה עם כניסה בחצר" (2008), מכיל תשעה סיפורים המעוגנים ברובם באגפים המוכרים של עולמו הסיפורי: המושבה, השירות בצבא, הוויית הבית המשותף. כולם כתובים באותו נוסח ריאליסטי צלול, מגובש ומאופק. עם זאת ניכר בהם, כל אחד בדרכו, המתח בין חיי שגרה אפרוריים לבין יסודות של רוע ואימה, טירוף ובלהה הרוחשים מתחת לפני השטח ולעתים פורצים ונגלים בעוצמה גרוטסקית. ספרו התשיעי, "שירת המקהלה" (2013), כולל עשרה סיפורים. רובם חדשים, ומקצתם כאלה שנדפסו בכתבי עת ולא כונסו בספר. הספר זכה לביקורות ספרותיות אוהדות.
בראשית דרכו נחשב קנז כדמות מינורית לעומת בני-דורו הבולטים מקרב סופרי "דור המדינה". אולם מאז הופעת "מומנט מוסיקלי", וביתר שאת מאז "התגנבות יחידים", גברה ההערכה בביקורת לסגולותיה האסתטיות והמוסריות של אמנות הסיפור שלו: העיצוב הריאליסטי הדייקני בעל הממדים הסמליים; הסגנון הבהיר הנמנע מכל ראוותנות; הרגישות הלא-אגוצנטרית לזולת במצוקותיו; המהימנות הגמורה של קטעי המציאות המתוארים; והקשב הדק לעברית הישראלית המדוברת. ההכרה באיכותה של יצירתו התבטאה גם בפרסים שקיבל מאז ראשית שנות התשעים, בהם פרס אלתרמן (1991), פרס ניומן (1992), פרס עגנון (1993), פרס אקו"ם (1994) ופרס ביאליק (1995). ספריו תורגמו לכעשר שפות, ואחדים מהם עובדו לקולנוע ולתיאטרון.
במקביל ליצירתו המקורית עוסק קנז בתרגום, ונחשב אחד מחשובי המתרגמים מן הסיפורת הצרפתית הקלאסית (בלזק, פלובר, סטנדאל, ז'ורז' סאנד) והמודרנית (ז'יד, סארטר, מוריאק, מודיאנו, מונתרלאן). בשנים האחרונות לעבודתו התמקד ברומנים הקצרים של ז'ורז' סימנון, ובשנים 2012-2003 הופיעו בתרגומו תריסר מהם. המסות הפרשניות שצירף לכמה מתרגומיו עשויות לשמש מפתחות משמעותיים ליצירותיו שלו. בד בבד שימש קנז מאז שנות הששים בתפקידי עריכה בכתבי העת "קשת" ו"קשת החדשה", "מחברות לספרות לחברה ולביקורת", והמוסף תרבות וספרות בעיתון "הארץ".
בשנים האחרונות פורסמו שני ספרי מחקר על יצירתו: הראשון הוא ספרה של נעמה צאל "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז" המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה (2016), והשני הוא "יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז", קובץ מאמרים בעריכת חן שטרס וקרן דותן (2016), המתבסס על כנס שנערך לכבודו באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשנת 2012.

אבן, יוסף. "רומאן 'גותי' במושבה ביהודה" "אמות" ט"ז. פברואר-מרס 1965. 97-93; גרץ, נורית. "'האשה הגדולה מן החלומות' ליהושע
קנז". "סימן קריאה" 5. פברואר 1976. 454-451; הרציג, חנה. "הקול האומר: אני. מגמות בסיפורת" "הישראלית של שנות השמונים". תל
אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 1998. 141-216; לאור, יצחק. "ההטרוגניות היא הגיהנום: איום, מין ותרבות בנובלה '"בדרך אל החתולים"'
מאת יהושע קנז"."אנו כותבים אותך מולדת". תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 1995. 13-49; לוי, נילי. מרחוב האבן אל החתולים: עיונים
בסיפורת של יהושע קנז. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 1997; מירון, דן . "מן השוליים אל המרכז ובחזרה" "הספרייה העיוורת". תל-אביב:
משכל. 2005. 446-423; שקד, גרשון. "חנוקים ללא פתח תקוה?" הסיפורת העברית 1980-1880. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 1998.
303-273.

אבנר הולצמן