משורר
נולד בתל אביב, גדל והתחנך בה ובאילת. למד ספרות ופילוסופיה במסגרות אקדמיות שונות כתלמיד שלא מן המניין, בהן אוניברסיטת תל אביב. מ-1989 מנהל את "מכון אבני" לאמנות ולעיצוב. פירסם ארבעה ספרי שירה: "אני יודע שנעשיתי עיר גסה: שירים" (הקיבוץ המאוחד, 1976); "מרה שחורה" (1979); "לנקום בפרח" (1986); "לך, משורר בוגדני ומושחת" (1990).
הפואטיקה של צמרת מציבה מעל לכול את העיצוב הפיגורטיבי. נושאי שירתו העיקריים, אהבה, הגות וזמן, מהווים רק תפאורה לפיגורטיביות. השיר מעוצב באמצעות קולאז' של שרשרות פיגורטיביות אינטנסיביות, הכוללות דימויים ומטפורות מסוגים שונים. הקריאה בטקסט מתקדמת באמצעות מעברים בין סיטואציות פיגורטיביות בעלות שדות משמעות רחוקים אלה מאלה. מעברים אלה יוצרים קריאה תזזיתית בין אפשרויות ופרשנויות שונות, המבוססות בעיקר על אסוציאציות ופחות על הלוגיקה של הקריאה המקובלת. התוצאה היא בדרך כלל שירה אליטיסטית, חידתית, קשה לקריאה, הנעה בין מרכזים שונים שמפרקים את התקשורתיות, את הקוהרנטיות ואת האני השירי. רוב חומרי השיר הם מופשטים ומתייחסים ללשון, למצבי נפש ופחות לעולם הקונקרטי. לדוגמה, הבית הפותח של השיר "לעס את עלי הקוקה" מובן בחשיבה אסוציאטיבית בלבד, המקשרת בין תנועות שונות של העגלה, נדנוד העלים, זריקת הלאסו ועוד ובין מצלולים (לסו ולעס), ומתמקד בעיקר בפירוק תהליך הקריאה ולא בתיאור העולם הממשי: "מֵעַל אִשָּׁה-מְנַעְנַעַת-עֲגָלָה, הָעֵץ הַחַקְיָן מַצְהִיב אֶת עָלָיו בְּנִדְנוּד/ וְעִגּוּל הַבְּאֵר יְחַזֵּר אַחֲרֵי יָרֵחַ כַּלָּסוֹ אַחֲרֵי הַצַּוָּאר./ לְעַס אֶת עֲלֵי הַקּוֹקָה, לְעַס אֶת 114 פִּרְקֵי הַקּוּרְאָן,/ הָרוּחַ שֶׁלֹּא תַּבְחִין בֵּין זָקוּף לְגִבְּנִים תִּגְלֹשׁ מִתַּפּוּז לְתַפּוּז/ וְרַק שׁוּעָל יַעֲבִיר עִגּוּלֵי-רְאִיָּה כְּאֶצְבָּעוֹת אוֹטְמוֹת חוֹרִים בַּקִּיר" ("לנקום בפרח", 1986). הסם (כאן עלי הקוקה) הוא מוטיב חוזר בשירת צמרת ומסמן את העדפת התודעה האלטרנטיבית, כמו חלום והזיה, כאן ובשירתו בכלל, על פני מצב התודעה הרגיל.
המרכזיות של המנגנונים הספרותיים בשיריו יוצרת אפקט של ריבוי והעצמה. פנים נוספים של הריבוי באים לידי ביטוי בשורות הארוכות, היוצרות אשליה של נרטיב, ובשימוש הנרחב בפעלים, המחולל תחושה של תכונה מתמדת בשיר. הבית הפותח את השיר "אוֹ בְּמִלָּה גְּדוֹלָה אוֹ בִּנְשִׁיפָה מְיֻתֶּרֶת" הוא כעין מניפסט המתאר את הדחיפות, את הדחיסות ואת הריבוי הפואטיים: "הַמַּחְשָׁבוֹת הַגְּדוֹלוֹת אֵינָן יְכוֹלוֹת לָצֵאת עוֹד/ מִפִּי בִּלְבַד,/ וּכְמוֹ בִּשְׂרֵפָה בְּבִנְיָן מִשְׂרָדִים/ שֶׁכָּל פֶּתַח בַּקִּיר מְנֻצָּל לִקְפִיצָה,/ הֵן פּוֹרְצוֹת וּמְזַנְּקוֹת/ מִכָּל עֵבֶר" (אני יודע שנעשיתי עיר גסה, 1976).
זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1986).

איתן, מרים. "אחרי שהדג הגיע לסיומו". "עתון 77" 90. 1987. 9-8; בורשטיין, דרור. "שירים מן העיר הממשית". "הארץ" ספרים. 7.2.2007. 16; סומק, רוני. "ביקורת: על '"מרה שחורה""'. "ראש: כתב עת לשירה" 5. 1980. 39-38; ריבלין, ריקי. "רמזור". "מאזניים" ס"ד (8). 1990. 35-33.

גלעד מאירי