סופרת
נולדה בחיפה. ילדותה ונערותה התאפיינו במעברים תרבותיים וגיאוגרפיים. בגיל אחת-עשרה נסעה עם משפחתה לאתיופיה לארבע שנים, שבמהלכן חיה אצל משפחה מארחת ובפנימייה של התיכון הצרפתי באדיס אבבה. הניתוק מהוריה, שגרו בעיירה מרוחקת, חשף אותה לעצמאות מוקדמת. בהיעדרה של ספרייה עברית התחנכה על הספרות האירופית, בפרט האנגלית והצרפתית, והיכרותה עם התרבות העברית באה מהתנ"ך ומהאגדה. לאחר שובה ארצה והשלמת שירותה הצבאי, למדה מתמטיקה וספרות כללית באוניברסיטת תל אביב, והמשיכה ללימודי מדעי המחשב בטכניון. הדיוק וההקפדה של לימודי המדעים בד בבד עם פריצת הגבולות הגיאוגרפיים בילדותה, מבטאים היטב את התנועה של יצירתה, שעוסקת בתצפית מדויקת על החיים הסובבים אותה, ובו-זמנית מרחיבה את גבולות החיים המדוּוחים אל מחוזות גיאוגרפיים ופואטיים בלתי צפויים. את הכשרתה האקדמית המשיכה בתוכנית המעשית לקולנוע ובמכון להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות באוניברסיטת תל אביב.
ב-1985 פירסמה קובץ סיפורים ראשון, "קווים לבנים" (ספרית פועלים), ואחריו שהתה במושבות אמנים בארצות הברית (1986). עם שובה, ולאורך השנים, הנחתה סדנאות כתיבה ולימדה קורסים בין-תחומיים הכורכים אמנות, פילוסופיה וספרות במוסדות אקדמיים ואחרים. אחרי הופעת הרומן "אונה" (1988) שהתה שנה בסין כמרצה לכתיבה יוצרת. לאחר שובה לארץ התפרסם הרומן עטור השבחים "קולה של הגברת פאני" (1992). ב-1995 שהתה כאורחת של המרכז ללימודי עברית ויהדות באוניברסיטת אוקספורד, אנגליה. ב-1997 התפרסם הקובץ "רישום סיני", הכולל נובלה ושני מחזורי שירים, וכעבור שלוש שנים הופיע "שתי אגדות" (2000), ספר אגדות למבוגרים עם ציוריה של האמנית מאיה כהן-לוי. ב-2001 התפרסם קובץ הסיפורים "האם היה זה ביתם", ובו סיפורים שנכתבו במשך חמש-עשרה שנים. בעקבות קובץ זה זכתה שנית בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1994, 2002). ב-2006 פירסמה את הרומן האפי רחב היריעה "פני המקום".
אף שהמנעד התמטי וטווח הז'אנרים של יצירותיה רחבים, הקווים המאפיינים את מכלול יצירתה של פלג ברורים: פואטיקה דייקנית של מבט – בדמות, באובייקט פיזי, במרחב עירוני או במצב רגשי – באופן שמחלץ ממנו את ייחודו החד-פעמי. הטכניקה שלה מטלטלת את המורגל: תל אביב ב"קולה של הגברת פאני" היא עיר מונומנטלית, שפועמים בה כוחות דיוניסיים; אלוהים ב"פני המקום" נגלה כגבר צעיר ומפוכח, שצופה בחרדה ובחוסר אונים בעולמו, המופקר בידיהם של בני אדם; ומעשה הכתיבה מופיע כריקוד של אישה מכונפת הסגורה בין ארבעה קירות ("האישה המכונפת" בקובץ "האם היה זה ביתם"). היכולת להסיר את הציפוי המאבֵּן של השגרה מעל דמויותיה ומעל החלל הפיזי והנפשי שבו הן פועלות, מאפשרת לה להחיות גם את ממד הזמן: הרגעים הקטנים והשקופים, רגעי החולין חסרי המשמעות לכאורה – הליכה למכולת, נסיעה באוטובוס, ציור עם הילד – הופכים להיות מושא של התבוננות פרטנית ומעצימה. מתוך הרגעים הטריוויאליים החולפים היא מזהה את העלבון, את התשוקה או את האהבה הכמוסה ביותר, מפקיעה אותם מהממד החולף והופכת אותם לדיוקן נפשי אוניברסלי.
מעשה ההזרה הפואטי של המוכר והשגור עולה בקנה אחד עם הנושאים האופייניים ליצירתה. ספריה עוסקים במאבק: מאבק על הזכות לקרוא למקום מסוים בשם "בית", וגם להכיר במחיר שמתן השֵם מחייב. דמויותיה מסרבות להתמיד בסיפור שיועד להן: הן חולמות על בית חלופי, משבשות את מהלכי השגרה בבית שבו הן נמצאות, או יוצאות במסע אל בתים רחוקים. עם התערערותו של המרחב המגדיר והמגונן של הבית, כל מה שנותר לדמויות הוא תחושה מהוסה של חרדה: חרדה מכך שמאחורי כל פינת רחוב, בבוקרו של כל יום, עלולה המציאות להיסדק ללא אזהרה, וכל מה שמוכר ייחשף כמלכודת שאינה מאפשרת דבר מלבד תנועה אל החוץ.
ספרה האחרון עד כה הוא אמנות ההכרחי (2016), שזכה לשבחי הביקורת.

אילן, אורית, דורית פלג ומאיה כהן-לוי. "פס של אור על סף עולם הצללים". "עתון 77" 244. 2000. 27-24; הרצוג, עמרי. "המקומות היו האנשים". "הארץ" ספרים. 15.5.2002. 8; לויתן, עמוס. "חיבוק מטאפיסי". "עתון 77" 316. נובמבר-דצמבר 2006. 32-30; קניוק, יורם. "דייט עם אלוהים". "ידיעות אחרונות" ספרות. 15.9.2006. 27.

עמרי הרצוג