משורר, מבקר ועורך
נולד בעיר בלצי, בסרבּיה, שבה התחנך באורח מסורתי. מנעוריו נטה להשכלה ולספרות עברית ופירסם שירים ראשונים בעיתון "גן שעשועים" (1900). עבר למרכזי הספרות החדשה, תחילה לאודסה, שם נפגש עם ביאליק (1901), ואחר כך לוורשה (1903), שם נפגש עם דוד פרישמן, שפירסם ב"הדור" כמה משיריו. בשנים 1910-1904 התמסר לפעילות ספרותית באותם שני מרכזים, שכללה יצירה וביקורת, עריכה, הקדמת מבואות לכתבי סופרים והבאת ספרים לדפוס. ב-1910 הוציא כינוס ראשון של אגדות ושירים לילדים, ואילו שיריו הליריים כונסו לראשונה בקובץ "גבעולים" (תושיה, 1911). עלה ארצה ב-1911, וערך את הירחון לנוער "מולדת". בשנות מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה, נדד באירופה ושב ארצה כדי להמשיך בעריכת "מולדת" ו"מעברות" (1919). כמו כן פירסם מבחר מסות בשם "בבואות". ב-1935 כינס שני מחזורים משיריו: "צללים על שדות" ו"ימי שמש". מ-1936 עד 1942 ערך את "מאזניים". ב-1942 זכה בפרס אהרונוביץ של ההסתדרות. ב-1944 פירסם את הנודע בספרי שיריו, "פאת שדה", שעליו זכה בפרס ביאליק (1945). על מחקרו "שירת ביאליק" (1946) קיבל את פרס אוסישקין (1947). ושוב זכה בפרס ביאליק ב-1953, על סדרת ספרי מסותיו "אמת הבניין", "בבית היוצר", "בני דור", "רוחות מנגנות" ו"אלופי ההשכלה". אירועי הוקרה נערכו לכבודו, והוא זכה בפרס עיריית רמת גן (1956) ובפרס ישראל (1957).
היה שונה מ"בני דור"ו, צעירי תקופת התחייה, בצביונו הלירי, שטופח עד היותו "לירי נטו" שאופיין בנעימת קול מופנמת, רכה; בעולם חד-פעמי, הנחשב לא רק בפניו הגלויים לעין אלא דווקא בנסתר שבו; בתמטיקה אישית מודגשת, שייחדה את הבעתו מאותן בשׂורות כלליות של תחייה וציונות שמילאו אז את עולמה של הספרות העברית. הליריות שלו קבעה לו מעמד לעצמו – לא חריג ולא נבדל, אלא בעל נימת קול אחרת, והיא שמייחדת אותו מהמשוררים העבריים עד ימינו.
פיכמן ראה עצמו תלמידו של ביאליק, וזה נכון לא רק מבחינת סדר "הדור"ות ותהליכי המסירה והקבלה, אלא גם מבחינת העיקר הדיאלקטי של גילוי וכיסוי שקיבל התלמיד מהרב. כדוגמה בולטת ישמש מושג "התהום", שהיה מגורמיו החשובים ביותר של "גילוי וכיסוי בלשון" לביאליק ואשר פיכמן פיתח וגיוון אותו כמוטיב מנחה ראשי בשירתו. עולם מראותיה הגלויים מעיד לכאורה על מגמה פסטורלית מובהקת: לרוב בחר מראות צומחים או שלווים, אפילו הרמוניים, וככאלה כוּנו בביקורת "מראות שלום"; אך לא פעם נחשפת מתחת לשלוותם, בתיאורים ישירים או ברמזים, חזוּת אפלה של מעמקים שהוכרו במפורש כ"תהום", ולכן הם מאיימים גם כשהם מכוסים. מדובר במראות כמו יאור, ים או נוף גלוי של אילן ששורשיו חותרים לעומק אפל וכו'. וכיוון שהתהום חוזרת בשיריו עשרות פעמים, היא הופכת ללייטמוטיב, ממקדת את הוראתם העקרונית ומשמשת נקודת מפתח להבנתם.
קיבל השפעה ברוכה גם מטשרניחובסקי, אביה השני של התחייה, וזו ניכרת בעיקר בשימושו המוצלח בז'אנרים כמו הסונטה, הבלדה והאידיליה. הוא סיגל לו את הז'אנרים בעודו "אשכנזי" בגולה, אך בארץ ובעברית החיה חידש אותם על ידי השימוש בהברה הספרדית המקובלת.
מראשיתה של שירתו עד אחריתה התמידו בה טון אופייני אחד וחוויית יסוד מובהקת, כאותו מתח בין הגלוי למכוסה, מבחר אופייני של מראות "כפולים", ומעל הכול – ראיית עולם ייחודית של אני לירי, אזוטרי. ואף שהיתה זו ראייה אחידה, ניצלה ממונוטוניות, שכן תפישתו הסגולית את מצב האני בעולמו – המתוח בין חיצוניות שפויה לתהום שבנפש, כאותו מראה שפניו מוארות מעל תהומותיו – היא תמיד תפישה מתוחה שלא תאפשר מונוטוניות. מה גם שאמצעיה הלכו והשתכללו, תוך שמירה על עיקרי היסוד שלה, והישגיה הגביהו עם הניסיון.
בהתאם למראות הנבחרים הועדפו גם פרקי זמן מתאימים – שעות או עונה שדווקא בהן נזקק הדובר להבעות ליריות. באופן עקבי מופיעות בשירתו שעות הערב, שבהן מתמצית כביכול האמת של היום, ועמן אף עונת הסתיו, שאליה זורמת השנה ובה נחשפת הוראתו של הזמן. המדור הראשון ב"כתבי יעקב פיכמן" מכונה בכותרת ייצוגית "זמרת ערב", ובמקביל לכך מודגשת בחירת העונה, כמו בשירים "שנה עברה" ו"סתיו בשומרון" ובעוד רבים שכמותם, המעלים על נס את יתרון הסתיו, שאז ורק אז גוברים "קסמי עולם". אותם זמנים נבחרים – אם כפשוטם ואם כהוראתם המטפורית של הערב והסתיו – רוויים תוגה רכה, והיא היפה לליריקן זה, ממש מבוקשת לשם זימוּן השיר ומיצוי עיקרו.
וכך, בעצם תיאוריו הנופיים כבר הועדף אפקט מסוים – של שדות אפופי יגון, של אסיף או ציץ נגוע יום, חלקת יה וצל דשא, שורשי עצים, פירות שהבשילו, גני ערב – וכל הפרטים הללו מתלכדים להוויה פסטורלית נוגה המדגישה, על דרך הניגוד, את איומי התהומות החבויים מתחת לה. התאמה זו בין צביונו של האני השר, צביון הנופים הנאותים לו וצביון הזמנים היפים להבעתו, היא ששמרה על יתרונו הלירי של פיכמן, שעמד במבחן הזמן של שוחרי שירה רבים וטובים.
הרים תרומה משמעותית גם כמורה דרך, כמבקר וכעורך. במסותיו הביקורתיות ובמבואות הרבים שחיבר לאסופות כתביהם של סופרים ניכר המאמץ להזדהות עם רוחו של היוצר ולהבינה מבפנים. לכן נזקק יותר לאינטואיציות ופחות – אם בכלל – לשיטות מחקריות פרטניות. כדרכו הוא מגיע להערכות אימפרסיוניסטיות, בלי לטעון למסקנות תקפות המתבססות על ניתוחים מדוקדקים. אבל – וזה יתרונו – האינטואיציות שלו נבעו ממקורו של יוצר אמיתי, ולכן רוב הערכותיו מאלפות, קולעות ומקרבות קוראים.

ברש, אשר. "יעקב פיכמן – המשורר הלירי". "כתבי אשר ברש" כרך ג'. תל אביב: מסדה. 1957. 55-53; גוברין, נורית (עורכת). "יעקב פיכמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד. 1971; לוז, צבי. "שירת יעקב פיכמן: מונוגרפיה". תל אביב: פפירוס. 1989; מיכלי, בנימין יצחק. "יעקב פיכמן בשיר ובמסה". תל אביב: הוועד להוצאת כתבי סופרים עברים מבסרביה. 1952; סדן, דב. "בין תהום ודוק". "בין דין לחשבון". תל אביב: דביר. 1963. 44-41.

צבי לוז