משוררת, סופרת וציירת
נולדה בירושלים ומתגוררת בה. שמה הוא שם עט, המורכב משני השמות הפרטיים שלה, שמות אמו ואחותו הצעירה של אביה, שנספו יחד בטרבלינקה. הוריה עלו לארץ ב-1950, וכאן נולדו רבקה ואחיה יהושע. בניגוד לפליטי שואה אחרים, שלא היו מסוגלים לספר לילדיהם על הנוראות שעברו, לייב רוכמן (1978-1918) הרבה לדבר עם בתו על השואה, על משמעויותיה ועל בני המשפחה שנספו. הוא התקרב למקורות ולמסורות היהדות וקיים בביתו כעין "שולחן" חסידי (ממבקריו הקבועים היה הסופר אהרן אפלפלד), המשיך לכתוב ביידיש ודיבר בשפה זו עם בני משפחתו, כביטוי לקשר עם העולם היהודי שחרב.
דמותו של האב והשקפת עולמו עיצבו את עולמה היצירתי. בגיל רך החלה להביע, גם בציורים (כולל על קירות החדרים שבהם דרה) וגם בשירים, את הזעזוע ואת ההזדהות שעוררו בה הסיפורים על השואה. חוויות אלה תופשות מקום מרכזי בספר שיריה הראשון, "כותונתי הצהובה" (עקד, 1966), שהופיע כאשר היתה בת ארבע-עשרה, וגם בתערוכת ציוריה הראשונה, שהתקיימה במוזיאון תל אביב, בית דיזנגוף, ב-1959. מיד לאחר הופעת ספרה הראשון הפכו שיריה לחלק מתוכנית הלימודים בספרות לבתי הספר העל-יסודיים.
למדה בתיכון הדתי "מעלה" בירושלים, וסיימה את שירותה בצה"ל כקצינה. ב-1971 נישאה וילדה שתי בנות ובן. ההתמסרות לחיי המשפחה הגבילה את פעילותה היצירתית ובודדה אותה מהחיים הספרותיים לתקופה מסוימת. יחסית להתקבלות הנלהבת שבה זכתה בגיל צעיר מאוד, עברו עליה לאחר מכן שנים של הפניית עורף מצד הממסד הספרותי, שלא הזדהה עם החוויה היהודית-לאומית בשיריה. בשנות השמונים חזרה לפעילות ספרותית נמרצת, היתה חברה בוועד אגודת הסופרים העבריים, למדה במכון הרטמן, היתה ממייסדי בית המדרש "אלול" בירושלים, שבו מתקיימים לימודים לא פורמליים משותפים לדתיים ולחילונים, וכן הרצתה והנחתה סדנאות לכתיבה יוצרת במוסדות שונים. בשנים אלה גדלה ההתעניינות בשירתה. שירים רבים שלה הולחנו, ואירועים שבהם היא קוראת משיריה מושכים קהל רב.
יוצרת פורייה במיוחד. מספריה: "שירים – טבעתי בחלונות" (1969); עץ נגע בעץ (1978); הקולות לקראתם (1982); משירי אמות האבן (1988); מקום, נמר (1994); מקרוב היה המזרח (1996); נח היהודי (2000); אבי ציווני לא למות (2007); משה (2011); לפני הנסיעה (2011). כמו כן כונסו רבים מספריה המוקדמים באסופה כל שירי רבקה מרים (2010). מספרי סיפוריה הקצרים: רק האש והמים (1989); נפל דבר (1996); פתקים (2007); בחילופין (2008). כמו כן כתבה ספרי ילדים.
ההיסטוריה היהודית והישראלית היא מרכז חווייתי רב-עוצמה בשירתה. זוהי שירה לאומית במובן הטוב ביותר של המושג. רבים מהשירים הם בעלי אופי מיסטי. גם כאשר הם מתארים חוויות אישיות ביותר, הם מבטאים תשוקה טוטלית ואקסטטית להתאחד עם גילויים שונים של קדושה ומסתורין ולהתחבר אל השורשים העתיקים של תורת הסוד היהודית. אולם, באופן שאינו שכיח בשירה מיסטית, האקסטזה בשיריה מהולה בנימות קומיות והומוריסטיות של שובבות ושעשוע. השילוב המיוחד הזה מקנה לשירים אופי כפול, של המשכיות יהודית ושל כתיבה מודרניסטית. הלשון והתמונות בשירים מחוברות באופן עמוק אל המקורות היהודיים, ורבים מהם בנויים על קריאה מחודשת, מדרשית, של התנ"ך, התלמוד והמדרשים.
ספרה האחרון עד כה הוא קובץ השירים ילדים של (2017).
זכתה בפרס ברנר על שיריה ב-2016.

בר-יוסף, חמוטל. "לא כל אחד יכול להבחין בדהרת הסלע". "הארץ" ספרים. 14.12.05. 10; ברטוב, אריאל. "באיזה משרד את משוררת?". "משיב הרוח" 18. 2005. 33-20; הדר, ענת. "שיחה עם המשוררת הירושלמית רבקה מרים". "עלי שיח" 28-27. 1990. 238-233; הר-שפי, סיון. "לגעת בפלא: פנים ביצירתה של רבקה מרים". "מסכת" 5. 2006. 124-83.

חמוטל בר-יוסף