מסאית, עורכת
נולדה בעיר בוברויסק, רוסיה הלבנה. סיימה בהצטיינות גימנסיה רוסית בעיר קרמנצ'וג. ב-1905 הצטרפה לתנועה הציונית-סוציאליסטית. ב-1908 יצאה ללימודים אקדמיים, תחילה בברלין ואחר כך בפטרבורג, שם נשאה ב-1909 את הרצאתה הפומבית הראשונה, שהוקדשה לשירת ביאליק. באקדמיה ללימודי היהדות בפטרבורג הכירה את התלמיד זלמן רובשוב, שנעשה לבן זוגה. ב-1912 עלתה לארץ ישראל. מ-1914 שימשה מורה לעברית ולהיסטוריה בחוות הלימוד לצעירות בכנרת. ב-1917 עברה לירושלים והצטרפה לקבוצת העובדים בגן הירק שהקים ברל כצנלסון. מ"אות"ו זמן נעשתה פעילה מרכזית במוסדותיה השונים של תנועת הפועלות בארץ ישראל. ב-1920 נישאה לזלמן רובשוב והצטרפה אליו לשליחותו התנועתית לווינה עד 1924. מ-1925 התגוררו בתל אביב לרגל עבודתו של בעלה במערכת "דבר", והיא הצטרפה לוועדת התרבות של ההסתדרות. ב-1930 הופיע בעריכתה הקובץ "דבר"י פועלות, המדובב נשים מבנות העלייה השנייה והשלישית. ב-1934 התמנתה לערוך את "דבר" הפועלת, ירחון מועצת הפועלות, והתמידה בכך עד 1961. במהלך השנים יצאה לשליחויות פוליטיות וחינוכיות באירופה, בהן הרצ"אות" בסמינר "החלוץ" בפולין ב-1938 ובסמינר רעיוני לנוער במחנות העקורים ב-1947. כאשר התמנה בעלה ב-1949 לתפקיד שר החינוך אימצו שניהם את השם שזר. כעבור שנתיים, כשנבחר להנהלת הסוכנות, עקרו לירושלים. ב-1958 הוענק לה פרס ישראל על מפעל חייה בקידום נשים. ב-1963 נבחר שזר לתפקיד הנשיא השלישי של מדינת ישראל, והיא שימשה לצדו בעשר שנות כהונתו.
תרומתה העיקרית של רחל כצנלסון-שזר לספרות העברית מרוכזת בסדרה של מסות ביקורת שחיברה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. החשובות שבהן הוקדשו לאורי ניסן גנסין, י"ח ברנר, מ"י ברדיצ'בסקי ודבורה בארון. היא התגלתה בהן כמבקרת מעמיקה וחדת עין, שהיטיבה לזהות את הקשר בין תכונות סגנון ודרכי עיצוב ביצירות הנדונות ובין הגרעין הנפשי הפנימי של האישיות היוצרת. המקיפה והחשובה בהן היא מסתה על יצירת ברדיצ'בסקי (1938), המיטיבה לעמוד על תכונות היסוד בסיפורת שלו. בהן: הקשר בין סגנונו התזזיתי של הסופר ובין הדינמיקה המהפכנית של עולמו; מקומה המכריע של תבנית החטא והעונש בסיפוריו; הסגידה ליפי האישה ככוח מניע מרכזי ביצירתו; הנופך האגדי הקדום המוטל על העולמות האנושיים שתיאר, ועוד. זיקתה המיוחדת ליצירת ברדיצ'בסקי נובעת מהשקפת היסוד שלה על הספרות העברית החדשה, שנוסחה כבר במאמרה המוקדם "נדודי לשון" (1918). ספרות זו נתפשה בעיניה ככלי הביטוי העמוק ביותר של התחייה העברית המהפכנית, וזאת בשל עצם טיבה של הלשון הספרותית החדשה, האוצרת בתוכה אנרגיות לאומיות קדומות. מלבד המסות המרכזיות האלה חיברה עד שנות השישים שורה של מסות ביקורת והתרשמות קצרות יותר, ויצוינו התבוננויותיה הרגישות בשירתם של אלתרמן, לאה גול"דבר"ג וחיים לנסקי ובסיפורת של חיים הזז.
מסותיה כונסו בספרה "מסות ורשימות" (1946) ושוב בספרה "על אדמת העברית" (1966). אחרי מותה הופיע מבחר מיומניה ומרשימותיה האישיות בספר "אדם כמו שהוא" שערכה אחייניתה מיכל הגתי (1989). הספר מציג דיוקן עצמי רווי ישרוּת, מודעות עצמית, שכליות חריפה והכרה מפוכחת במחיר האישי ששילמה כיוצרת בעבור התמסרותה-מרצון לפעילות ציבורית בשירות האתוסים של תנועת העבודה. תוספת והעשרה של דיוקנה ניתנו בספר חליפת המכתבים בינה ובין זלמן שזר, "החופים השניים" (1999), שהופיע אף הוא בעריכתה של מיכל הגתי.

אולמרט, דנה. "מעזות לצעוד על שדה חדש? על תודעתן המגדרית והלאומית של המבקרות הראשונות בספרות העברית". "אות" 1. 2010. 214-191; מירון, דן. "הלב הכבוש". "אמהות מייסדות, אחיות חורגות". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2004. 401-423; צור, מוקי ומיכל הגתי. "על יומניה של רחל שזר". "אדם כמו שהוא": פרקי יומנים ורשימות". תל אביב: עם עובד. 1989. 11-20.

אבנר הולצמן