אמן קומיקס וקריקטוריסט
בנם של אהרון, עיתונאי ב"למרחב", ומרים, מורה. נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. עם סיום לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית בירושלים, שכבר במהלכם עסק ברישום ובאיור, התגייס לחיל ההנדסה, ומיד לאחר שחרורו הצטרף לערוץ הראשון, שם שימש כאנימטור ותפאורן.
פירסם טורי קומיקס ומדורים הומוריסטיים במרבית העיתונים בארץ: "זו ארץ זו" ("העולם הזה"), "שירת הברווז" ("חדשות"), "יוסף ואחיו" ("העיר"), "הדרך אל האושר" ("מעריב") ורבים נוספים. היה ממייסדי העיתון "חדשות" ב-1984 ועבד בו עד לסגירתו, שם נתן דרור ליכולותיו הסאטיריות ולנימה ילדותית-פרועה אך גם מורבידית ומינית, שהפכה מזוהה עם יצירתו. הרבה לעבוד עם כותבים קבועים, כחנוך מרמרי ("האביר זיק"), אפרים סידון ("זו ארץ זו") וקובי ניב ("יוסף ואחיו", "אהלן וסהלן"). פירסם עשרות ספרים, בהם גם ספרי ילדים, כמו "השקרן הכי גדול בעולם" (עם אנטון שמאס, כתר, 1982; 2011) ו"עצרת הינשופים" (עם קובי ניב, 1984).
גבע יצר במשך השנים גיבורי קומיקס שהיו מוכרים לקוראים מרצועות הקומיקס בעיתונים ובספרים. לכל אחד מהגיבורים קווי אופי ייחודיים לו, אבל כולם צייתו לאותם "חוקי גבע": "מאמינים גדולים בצדקת דרכם, מציבים לעצמם מטרות (נעלות יותר ופחות), נלחמים להשיגן כנגד כל הסיכויים – אבל החיים שבים ומעמידים אותם במקומם, עם הזנב בין הרגליים" (אופק, 2002). הנימה הפוליטית של יצירתו נבעה מהשימוש שעשה בדמויות השונות מהישראלי הסטריאוטיפי, כיוסף הפקיד ("יוסף ואחיו"), מדמויות שהיוו פרודיות על גיבורי-העל הציוניים, כ"זלמנזל השומע ואינו נשמע" ("זו ארץ זו"), ומביקורת נוקבת כלפי מוסדות הדת והצבא.
הברווז, שהפך לאיור המזוהה ביותר עם דמותו של גבע, הופיע לראשונה במסגרת טוריו בכל "העיר" הירושלמי, אך נוכחותו הלכה והתעצמה בתקופת "חדשות", כשגבע החל לאייר את הקריקטורה היומית של העיתון במדור שנקרא "שירת הברווז". דמות הברווז נתפשה כשיקוף של גבע עצמו. בתחילת שנות האלפיים החל לפעול בתחומי הקומיקס האלטרנטיביים, ובשנותיו האחרונות יצר וערך עם עופרה רודנר את פרויקט "ספרות זולה", שביקש לתת במה ליוצרי קומיקס מהשוליים האמנותיים.
ספרו האחרון, "שתיקת הברווז" (2005), ראה אור לאחר מותו. הספר מקבץ, כפי שכתב גבע בהקדמה, "את זעקותיו וטרוניותיו של הברווז" שפורסמו תחת שם זה ב"העיר" בשנים 2004-2002. ב-2006 נערכה רטרוספקטיבה בשם ""פשר החיים"", המקיפה את כל תחומי יצירתו הענפה והדינמית, במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. התערוכה, שאצרה טלי תמיר, לוותה בספר באותו שם (2006). האוצרת סיפרה בראיונות כי גבע הותיר אחריו כמויות עצומות של חומרים במגוון סגנונות; קומיקס, אנימציה, רישום, ציור ואף התחלה של רומן. הספר מכיל מבחר מאמרים וראיונות על אודות יצירתו. ב-2008 הוצב בלון בד בצורת ברווז על גג עיריית תל אביב לזכרו של גבע, וב-2009 הוצב פסל הברווז בכיכר מסריק בתל אביב. בשנת 2015, במלאת עשור לפטירתו, יצא ספר לזכרו בשם עדיין אופטימיים – אמנים מציירים דודו גבע, שהכיל תערוכת מחווה מאת עשרות אומנים ישראליים (בעריכת צחי פרבר) לצד מסות וראיונות.
הספר הושק במהלך תערוכה לזכרו במכון הטכנולוגי חולון, בהשתתפות 120 אומנים. ב-2017 ראה אור במהדורה מוגבלת ספר ילדים שכתב בתחילת דרכו ושמו בובוש והירח (2017). הספר מגולל בצורה הומוריסטית את סיפורו של כלב שמחליט להוריד את הירח.
גבע היה נשוי לעיתונאית נעמי גבע. הוא נפטר במפתיע לאחר התקף לב בגיל 55 ב-15 בפברואר 2005, ונקבר בקיבוץ נען. בדברי ההספד עליו אמר בנו, אהרון: "כשהתבגרתי, אבא היה האח הקטן שלי" ("הארץ", 17.2.2005).

אופק, עטרה. "הם הגיבורים האמיתיים של עולמנו, רק שהעולם לא תמיד מבין את זה". "הארץ". 26.3.2002; בן-פורת, זיוה. "האדיום הישראלי של דודו גבע וקובי ניב: על טיבם ומעמדם של 'ספר מגוחך' ו'בנו של מגוחך"'. "סימן קריאה" 18. 1986. 189-211; תמיר, טלי וציפה קמפינסקי (עורכות). "פשר החיים". ירושלים: כתר. 2006.

דקל שי שחורי