מתרגם ועורך
נולד בסלונים, רוסיה הלבנה (כיום פולין) למשפחה ציונית. לפני מלחמת העולם הראשונה עקרה משפחתו למוסקבה, ואחרי מהפכת אוקטובר 1917 עברה לביאליסטוק, שם למד בגימנסיה עברית. ב-1925 עלתה המשפחה ארצה והשתקעה בתל אביב. למד בגימנסיה העברית "הרצליה" והיה פעיל בחוג "הבחרוּת הסוציאליסטית העברית בארץ-ישראל" (המשמרת הצעירה של מפלגת "אחדות העבודה" שהוקמה ב-1926). בתום לימודיו עבד בעמק יזרעאל.
בתחילת שנות השלושים נסע ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין, ובמקביל עבד שם במשרד "החלוץ" בראשותו של אנצו סרני. באותו הזמן כבר שקד על תרגומיו הראשונים מגרמנית לעברית: ספרו של מקס אדלר "תעודת הנוער בימינו: שני נאומים אל הנוער" (בהוצאת "הוועד המרכזי של הבחרות הסוציאליסטית העברית בארץ-ישראל", 1928), והרומנים "המלך פחם" מאת אפטון סינקלר (1930); "השושנה הלבנה" מאת ברונו טרוון (1932) ו"פביאן: קורותיו של בעל מוסר" מאת אריך קסטנר (1933).
לאחר עליית הנאצים לשלטון שב ארצה ועבד במערכת "דבר". בהמשך נסע כשליח העיתון ללונדון, ומשהתארכה השליחות, עקב פרוץ מלחמת העולם, קיבל עליו את ניהול פעולות ההסברה של הסוכנות היהודית שם. במסגרת זאת פרסם ב-Left News וב-New Judea מאמרים אחדים, שבהמשך כינס שניים מהם בחוברת בשם Jews, Arabs and the Middle East (בהוצאת Poale Zion, London, 1944; הופיע בתרגום לצרפתית כעבור שנה, בפריז, בהוצאת Terre retrouvée בשם Les Juifs, les Arabes et le Moyen-Orient) וערך שתי אנתולוגיות קצרות (The Call of Freedom: a Jewish Anthology, בהוצאת Hechaluz Organizations of Great Britain, ו-If I Forget Thee, בהוצאת H. Barber for Hechaluz and the Jewish Youth Institute – שתיהן ב-1941). בתום המלחמה שב ארצה והמשיך לעבוד ב"דבר".
ב-1948 פרש מ"דבר" וייסד את "מולד", ירחון מדיני וספרותי, והיה עורכו בכל שנות הופעתו
(1986-1948, למעט השנים 1979-1977, אז כתב העת לא ראה אור). תחילה הופיע כתב העת בהוצאת מפא"י (עד 1967), ומאז, באופן בלתי תלוי, בהוצאת מפעלי "מולד" ("סדרה חדשה"). ברוידא פתח את "מולד" לבני משמרות ספרותיות שונות ובכלל נקט קו פלורליסטי במדורי הספרות ובמדורי העיון, ההגות והפובליציסטיקה. אלה האחרונים הצטיינו ברמתם האקדמית ועל פי רוב נטו לקו סוציאליסטי, על ביטוייו השונים. פרסם רשימות בענייני ספרות, חברה ומדינה כמעט בכל גיליון של "מולד" ובבמות אחרות, ותרגם את מחזותיו של שקספיר: "מקבת" (1954); "הסופה"; "חלום ליל קיץ"; רוב עסק על לא "דבר" (1964) ו"קומדיה של טעויות" (1965). תרגומי מחזות אלה זיכו אותו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (1966). ב-1977 ראה אור תרגומו לסונטות של שקספיר במהדורה דו-לשונית, תרגום שזכה על פי רוב לשבחים מופלגים. כן תרגם, בין השאר, את: "הוגים רוסים" מאת ישעיה ברלין (1982); "מדוע אני כותב, ועוד מסות", מאת ג'ורג' אורוול (1984); "מידלמארץ'", מאת ג'ורג' אליוט (עם ג'נטילה ברוידא, 1985) ו"מאה שירים" מאת ויליאם בטלר ייטס (1992). תרגומיו של ברוידא נטו ללשון נשגבת; ה"דבר" בלט בייחוד בשפה המעין-משכילית שאפיינה נדבכים ניכרים מתרגומיו ליצירות שקספיר. עם זאת ציינו מבקרי התרגומים ומשבחיהם את בקיאותו לפנַי ולפנים ביצירות שאותן תרגם – בקיאות שעלתה מתוך התרגומים עצמם.
לברוידא מיוחסת המצאת המלים אתגר, דרכון, אשרה, עיצומים ועוד.

ברונובסקי, יורם. "סונטות שקספיר". "הארץ" תרבות וספרות. 22.5.1977; הלקין, שמעון. "חזרה למקור בזכות התרגום: על סונטות שקספיר בתרגום אפרים ברוידא". "ידיעות אחרונות" ספרות. 12.8.1977. 2-1; פיינמן, דניאל. "פרס טשרניחובסקי לתרגום ספרות מופת: 'קומדיות שקספיר' בתרגום אפרים ברוידא", "דבר". 28.1.1966. 7.

גדעון טיקוצקי