סופר ועיתונאי
נולד בירושלים, שם עברו עליו ילדותו ונעוריו. את שירותו הצבאי עשה בחטיבת גולני. ימים ספורים לאחר השחרור מצה"ל, במהלך מסיבה, נפצע מפקק של בקבוק שמפניה שקפץ לפניו, ניפץ את עדשת המשקפיים והחדיר רסיסי זכוכית לעינו השמאלית. בתום שרשרת טיפולים ארוכה התברר כי העין ניזוקה ללא תקנה, והוא לעולם לא יראה בה עוד.
במלחמת יום הכיפורים השתתף בלחימה ברמת הגולן, כשעינו עדיין פצועה וחבושה. אחר כך שב לירושלים, למד באוניברסיטה העברית וסיים תואר ראשון בסוציולוגיה וביחסים בינלאומיים ותואר שני בתקשורת המונים. בחוג לסוציולוגיה פגש את מי שתהיה רעייתו ואם בתו הבכורה, גיל (כיום קולנוענית). ב-1981 יצא עם משפחתו להמשך לימודים באוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו. כעבור שנתיים, לאחר שקיבל תואר מוסמך בסוציולוגיה, שב ארצה והתגרש. הוא לא נישא שנית, אך נולדו לו עוד שני ילדים. במרס 2008 נפטר ממחלת הסרטן.
ערך את ביטאון הסטודנטים "פי האתון", וב-1976 מונה לעורך "חדשות" ב"קול ישראל". במקביל עבד תקופה קצרה ככתב ספורט בטלוויזיה. ב-1983, כששב מלימודיו בארצות הברית, החל לכתוב בשבועון "כותרת ראשית" ומונה לסגן העורך במקומון הירושלמי "כל "העיר". כעבור שנה מונה לעורכו של המקומון, וב-1988 החל לערוך את המוסף השבועי של העיתון "חדשות". עם סגירתו עבר למקומון "העיר" בתפקיד עורך משנה. ב-1996 עבר לעיתון "הארץ", שם שימש כפרשן תקשורת ואחר כך כעורך המוסף השבועי. מ-2004 שימש כמבקר הטלוויזיה של "הארץ" וכתב את הטור "משחק מילים״. ב-2002 החל ללמד תקשורת במכללות שונות, ומ-2006 החל לערוך סדרת ספרי מתח מתורגמים בהוצאת עם עובד.
מ-1996 ועד 2004 כתב ופירסם חמישה ספרים, כולם היו רבי-מכר. הראשון, "זה ייגמר בבכי" (כתר, 1996), היה גם המצליח ביותר. אחריו כתב את הרומן "בילי בלום אוהבת ככה" (1998). לאחר מכן פירסם את הנובלה "משחק האמת והשקר" (2000), שעובדה לדרמה טלוויזיונית על פי תסריט פרי עטו. אחריהם ראו אור הרומנים "נפש אחות" (2001) ו"לראות בחושך" (2004).
גיבוריו הם אנשים פגועים ופגיעים, המנסים להתמודד עם מוראות העולם תוך התעלות על מכשלות אופיים. רוב יצירותיו מתרחשות על רקע מציאות בעלת קווי היכר מובהקים: "נפש אחות" מתרחש בתיאטרון, וספרים אחרים בעולם העיתונות. העיתונות, והתקשורת בכלל, מוצגות על ידו כגורם רב-עוצמה, מאיים, ציני ומזויף. עם זאת, כאשר הוא מטפל באנשים שמאחורי התפקידים, הוא מצייר אותם כבעלי מצפון, מיוסרים ומתחבטים בבעיות קיומיות. כך, למשל, חוויות הפציעה שלו וחרדת העיוורון שליוותה אותו שימשו בסיס לספרו "לראות בחושך", המתאר כתב שטחים בעיתון נפוץ שמטען נפץ פוגע בשתי עיניו. השראה נוספת לספר באה מהקונפליקט שליווה את עיתונו סביב מדיניות הסיקור של האינתיפאדה השנייה, בעת ששימש עורך המוסף.
הדרמה בספריו אינה מוזנת רק מהתהייה לאן תתגלגל העלילה אלא גם, ובעיקר, מהשאלה איך יתמודדו הדמויות עם האתגרים המוסריים והרגשיים שהציב לפניהן. דמויותיו תופשות את החיים כתורה של האפשרי, ואת עצמן כמי שנאלצות לקבל את תנאיה. רק מצוקה גדולה גורמת להן להיחלץ ולפעול. כשהספר מגיע אל סיומו הן שבות, כך נראה, למצבן הקודם, הפסיבי, שהוא ככל הנראה המצב הקיומי הבסיסי, כפי שתופש אותו המחבר.
אשרי שייך לקבוצה קטנה של סופרי מתח ישראליים. עם זאת, קשה להגדיר את יצירותיו כספרי מתח, שכן מרכיב התעלומה בהם מהווה פלטפורמה שנועדה לתאר לקורא את מאפייניה של התרבות הסקטוריאלית שהוא מבקש לצייר, בצירוף הבחנות ומסרים הקשורים בחיים ובבני אדם.

מירן, ראובן. "אב ונערת ליווי". "ידיעות אחרונות" תרבות, ספרות אמנות. 10.7.1998. 26; מנהיים, נועה. "על העיוורון". "עיתון תל אביב". 24.9.2004; נגיד, חיים. "במרחבי הכזה-כאילו". "ידיעות אחרונות" תרבות, ספרות, אמנות. 21.9.2001. 27.

אמנון ז'קונט