משורר ומבקר
נולד וגדל ברמת גן. בן שמונה הגיע עם משפחתו להוואנה, קובה, לשהות בת שנתיים. בשובם לישראל עברו לתל אביב. התגייס לצה"ל ב-1971 ושירת כחובש קרבי בגרעין נח"ל בקיבוץ כרם שלום. למד פילוסופיה כללית ופילוסופיה יהודית לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. לימד שירה עברית וביקורת ספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת חיפה. השתתף בפסטיבלים בארץ ובעולם. שיריו הופיעו בכמה אנתולוגיות ותורגמו לכמה שפות אירופיות. בשנים 1998-1994 ייסד את כתב העת "רחוב", תחילה כעורך יחיד ובהמשך עם נסים קלדרון וגדי טאוב. כמו כן ערך חוברות מיוחדות של כתבי העת "סימן קריאה" ו"פרוזה". תירגם משירי וולאס סטיבנס, עזרא פאונד, גיום אפולינר, רוברט לואל ואחרים. לצד הכתיבה עוסק בעריכת עבודות ומחקרים אקדמיים.
פרסומו הראשון היה קובץ שירים ב"משא" ("דבר", 1972). ספרו הראשון, "דיבור" (הקיבוץ המאוחד, 1978), מיקם אותו בין המשוררים הבולטים של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. במרכז שיריו הראשונים הודגשה המחויבות העמוקה שלו לאדם הקונקרטי, תוך הבעת אמפתיה וחמלה במה שנראה כדבקות בהומניזם המודרני.
"תקופה בעיר" (1985) הוא ספרו השני, שבו מבקש הדובר להקפיא רגעים של חסד על רקע מציאות עירונית של ניכור ועריריות. המתח בין הבית, כמקום המכיל חפצים נשכחים וזיכרונות מתוקים, לבין החוץ המאופיין בעליבותו, מעורר את האדם לחשבון נפש, שמזמן לו אפשרות להדליק מחדש את זיק חייו: "…צְרוֹר מַפְתְּחוֹת יָשָׁן,/ שָׁמוּר מֵהַרְבֵּה בָּתֵּי מְגוּרִים שֶׁחָיִיתָ בָּהֶם, אוֹמֵר לְךָ/ שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְפַּכַּחְתָּ לְגַמְרֵי,/ שֶׁעוֹד יֵשׁ בְּךָ נְכוֹנוּת לְהִתְחַבֵּב" (ללא כותרת, 40).
בספרו "סיפור איטי" (1994) הוא משרטט אתרים במציאות עירונית ודיוקנאות מדוקדקים של משוררים, סופרים וציירים, תוך מתן ביטוי לרגישות השירה לאמנות הפלסטית. "הסיפורים האיטיים" שמאחורי השירים עוקבים אחר דמויות שונות מהמעגל המשפחתי, לצד דמויות מזדמנות, ברגעים הקטנים של חייהן. מתוך התקרבות זהירה מרכיב הדובר סיפור ועולם, שבאמצעותם הוא שח עם הדמויות במה שהופך ל"דיבור" עם עצמו. "היורשים" (1999), ספרו הרביעי, כתוב כפואמה מחולקת לפרקים, ובה הוא משחזר קולות של בני המשפחה, על הפרספקטיבות השונות שלהם. המציאות הישראלית משתברת בקול הפרטי, ונוצרת מציאות שירית של זיכרון.
המשורר אורי ברנשטיין (1986-1985) הגדיר את שירתו כשירה של התבוננות וכקול "אישי מאד, שקול, מצוי בתוך עולם מסוים של עצמים, של תחושות ואירועים מוגדרים. המלים שהוא עושה בהן שימוש אינן עוד שעשוע מילולי ועקר, אלא אמצעי לעריכת מחקר ממושך וקשה… שיריו של יוסף שרון הם בראש ובראשונה שירי שיחה, שיחה עם אדם מסוים המ"דבר" בקול עצור ורגיש, הבוחן בדייקנות מפתיעה את סביביו. שיחה התוהה על המשוחח ועל בן-שיחו, ואינה מתעלמת אף בדקויותיה מזה וגם מזה. פתאום מופיע משורר האחראי למעשיו. בבת אחת אין עוד מלאכת השיר או האפקט המילולי עיקר, אלא השיר עצמו, השיר כמכשיר לתאר באמצעותו – בכלים מבוגרים ורבי-כוח – את החוץ: את הריאליה על כל פרטיה. שירים שלא הכאב עיקר בם, אלא התחקות אחר שורשו. בקצרה: שירה שהיא כלי להתחקות בעזרתו, לגלות, לפענח אולי".
שירתו מתאפיינת במתח אינטלקטואלי חריף ובמאמץ עקבי לייצר את הטור השירי כנענה לריתמוס של לשון ה"דיבור". המבט של הדובר מכתיב באופן שיטתי את לשון השיר ואת המבנה שלו. בשירו הנודע "ומה נגיד לסוס במלחמה הבאה?" ("דיבור"), הוא מפתח אמירה פוליטית מורכבת, המתעמתת עם טקסטים בולטים בשירה העברית. יכולת הדיוק שלו ניכרת, למשל, בשירו הארוך "חורף בבית קפה בבוגרשוב" ("תקופה בעיר").
יצירתו מטשטשת את הגבולות בין שירה ל"פרוזה" ובין הקונקרטי למה שהוא מעבר לו. שירים רבים משרטטים דיוקן של אנשים הנמצאים בתנועה, במעבר ממצב ממשי או תודעתי אחד לאחר, או ממעשה למעשה. רובם מתרחשים במציאות עירונית של חיי יומיום, מתוך דיון ביקורתי במצבה של החברה הישראלית. זכה פעמיים בפרס על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1986, 1997) ובפרס ברנשטיין לשירה מטעם התאחדות המו"לים (2001).
ספרו האחרון עד כה הוא האוסף התחייבויות: שירים 2016-1955 (2017). על אוסף שירתו כתבה ענת ויסמן רשימה משבחת באודות 8: "השירים כמו מתהלכים עד שמשהו יקרה, דומה שהם כבר סקרנים לכל ועל כן אינם מתפנים לבקש את הסקרנות מאיתנו" (2018).

בהר, עוזי. "יתרון ה"דבר"ים". "הארץ" תרבות וספרות. 9.3.1979; ברנשטיין, אורי. "חילוף משמרות בשירה". "חדרים" 5. 1986-1985. 45-42; זנדבנק, שמעון. "הסכנה שבעובדות". "דבר" משא. 8.12.1978; חבר, חנן. "מבטים מחושבים (יוסף שרון)". "קורא שירה: רשימות, מסות ומחקרים על שירה עברית". תל אביב: קשב לשירה. 2004. 209-205; קלדרון, נסים. "הקול החם". "הרגשה של מקום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1988. 127-105.

חנן חבר