סופר ומתרגם
נולד בוולוצ'יסק שבגבול אוקראינה-גליציה. ב-1914, בזמן מלחמת העולם הראשונה, עקרה המשפחה לפרוסקורוב, שם למד שנהר בגימנסיה רוסית, וכן עברית אצל מורה פרטי. בשנים 1918-1917 היה פעיל בתנועת "החלוץ", וב-1921 עלה ארצה ועבד כפועל רכבת, פועל בניין ופועל חקלאי. ב-1923 עבר לקיבוץ מרחביה, וכעבור שנה חזר לתל אביב והשתלם בשפות. ב-1930 נסע ללמוד כלכלה בבלגיה באוניברסיטת בריסל, ושב ארצה ב-1931.
שנהר היה אחד ממייסדי כתב העת "גליונות" בעריכת יצחק למדן (1934). מ-1935 שימש מזכירו ועוזרו של המו"ל שלמה זלמן שוקן, ומ-1943 ערך את השנתון "לוח הארץ". במלחמת העצמאות שהה בירושלים, חפר עמדות ושמר. אחיו חיים, אשתו ואחיינו נספו בפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים. לאחר מלחמת העולם השנייה נסע כמה פעמים למדינות שונות בדרום-"אמריקה" בשליחות המדינה והמגבית. את רשמיו מנסיעות אלה כינס בספרו "בשבעה דרכים" (1953).
יצירתו כוללת כמאה סיפורים קצרים ונובלות, שירים, תרגומים ופזמונים. בשנותיו האחרונות החל בכתיבת פרקי רומן, אך ניסיון זה נקטע עם מותו החטוף. ניתן לזהות בסיפוריו שלוש חטיבות עיקריות: סיפורי העיירה היהודית במזרח-אירופה; סיפורים מהווי החלוצים בארץ ישראל; וסיפורים מההוויה הישראלית שלאחר קום המדינה. סיפורו הראשון, "עם הפנס הירוק", התפרסם בשבועון "מאזניים" ב-1930. ב-1941 הופיע ספרו הראשון, "בשר ודם" (הוצאת תרשיש), ובו סיפורים על העיירה היהודית באוקראינה, על מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה. המכנה המשותף של הסיפורים הוא היהודי הנתלש ממקומו בסערת המלחמה והמהפכה. גיבור הסיפור "מגילת תנחום" עובר את כל התחנות המרכזיות של ההוויה היהודית של התקופה, מתמודד עם החלופות שמציעות תנועות אידיאולוגיות שונות, אבל אף אחת מהן אינה מעניקה לו את מבוקשו. סיום הסיפור מוצא אותו כמשמשו של צדיק במאה שערים. גוויעתה של העיירה בעקבות הפרעות משתקפת בסיפור "הללויה", והסיפור "בטעות" עוקב אחר חייל רוסי שנקלע בטעות לארץ ישראל והופך לשמשו של נזיר בירושלים.
במוקד ספרו השני, "מארץ אל ארץ" (1943), סיפורים על נדודים ברחבי העולם וקשיי ההתאקלמות בארץ. "שבעה שהלכו" מתאר חבורה של פליטים שנודדת בין ארצות וערים שונות בניסיון לעלות ארצה. עלילת "התקווה הטובה" עוקבת אחר זליג פיין, פליט יהודי שאינו מורשה לרדת מהספינה שעליה עלה והוא טובע עם האונייה בלב ים. סיפורו הידוע ביותר, "פרזון", מבליט, כמו סיפורים אחרים בקובץ, את תלישותם של המהגרים, שאינם מצליחים להתערות בארץ. הסיפור מתרחש בעפולה, נע בין זוויות ראייה שונות ומעמיד זה כנגד זה את חוה המהגרת המנוכרת ואת גולני איש הקיבוץ החדור להט ציוני.
ספרו השלישי, "ימים ידברו" (1945), מאגד את סיפוריו הארץ-ישראליים, שבהם הוא מלווה לא פעם את נכשלי המפעל הציוני. "ישראל צבי" מספר על תלוש שאינו מצליח להתערות בארץ. "לחוף הכינרת" מעלה את פרשת ההתנחלות של יהודים במושבה כינרת. "רחוב חובבי ציון" מתאר את המתחים הפנימיים בקבוצת מהגרים המתגוררים אלה לצד אלה. הנובלה "אחד מאלף" (1947) מעמידה במרכזה את אהרליך, הספרן הענוג המאוהב בטרודי. היא נישאת במהלך הסיפור לדמות המנוגדת לאהרליך, נתנאלי, האיכר יליד הארץ, המקים ספרייה וממנה את אהרליך למנהלה, וכך נשלמת השפלתו. דמויות של מהגרים תלושים, שאינם מצליחים להתערות במקומם, ומולן דמויות של תושבים המעורים בסביבתם, מצויות בשפע ביצירותיו של שנהר, והן מועמדות זו כנגד זו כייצוגים של החומר מול ייצוגים של הרוח. חיבר גם כמה סיפורים בעלי אופי היסטורי-תנ"כי.
כמה מסיפוריו מבוססים על גרעין אוטוביוגרפי. כך בסיפור "מסתרי ילדות" נשזר מקרה טרגי בעיירה שבה התגורר סבו: קצין שרצח את אשתו והותיר אחריו ילדה. ב"פרקי רומן" מופיעות דמויות רבות מעיירת סבתו, ביילוזורקה, שבה בילה תקופות ארוכות בילדותו ובנעוריו, ודמותו של גיבור היצירה, החייל דניאל זינגר, מבוססת על דמותו של פיניה, דודו של שנהר שהיה חייל ונפצע במלחמה.
העלייה ארצה, חבלי הקליטה, הקמת המדינה והפגישה עם קשת הטיפוסים, העדות והקבוצות החברתיות שהתקבצו בארץ מוצאים את ביטוים בסיפורים רבים, דוגמת "קב חרובין". הסיפור מתרחש במעברה ועוקב אחר ילד המבקש לעזוב את ביתו. הוא משוטט בעיר הגדולה במשך שלושה ימים, מגורש מהשוק ונאלץ לפשוט יד, והסיפור מסתיים בכך שהוא עובר להתגורר במערה המצויה בשולי המעברה. בסיפור זה ביקש שנהר לייצר שפת דיבור על ידי שילוב של דיאלקטים שונים, תוך עירוב מלל מהשפה הערבית ומהסלנג העברי המתפתח. כמה מסיפוריו עוסקים בבעיה הערבית, כמו "בתלאום", המספר על כפר יהודי היושב על חורבותיו של כפר ערבי הרוס.
בשנות החמישים פירסם כמה סיפורים שבהם תיאר את המתחים הבין-עדתיים על רקע העלייה הגדולה. במרכזו של הסיפור "בין החוחים" דמותה של שושנה, המנוצלת על ידי המעסיק האשכנזי שלה במקום עבודתה. משולם המהגר בסיפור "על אם הדרך" מבקש להרשים את חברתו, נוסע לתל אביב וחוזר פצוע לאחר שהותקף על ידי כנופיה של אשכנזים.
לשונו רבגונית ונוטלת משכבות לשוניות שונות, אם כי נטייתו היא אל ההגבהה הפיוטית וההידור הלשוני. הוא היה מן המתרגמים המרכזיים מן הספרות הרוסית, הגרמנית והאנגלית. בין השאר תירגם את "אוליבר טוויסט" של דיקנס (1935); "לילות לבנים" של דוסטוייבסקי (1945); "אמריקה" לקפקא (1945); "נפשות" "מתות" של גוגול (1947); "אנה קארנינה" של טולסטוי (1956-1957).
יצירתו כונסה אחרי מותו בשלושה כרכים (1960). הוא זכה, בין השאר, בפרס רופין (1946) על יצירתו הסיפורית ובפרס טשרניחובסקי (1948) על תרגומיו.

הולצמן, אבנר. "בין שמים וארץ: על הסיפורת הארץ-ישראלית של יצחק שנהר". "אהבות ציון". ירושלים: כרמל. 2006. 240-256; וייס, הלל (עורך). "יצחק שנהר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד. 1976; רוכל-שנברג, רבקה. "בית יצחק שנהר: פרקי זכרונות". תל אביב: עקד. 1986; שקד, גרשון. "צברים, עולים, פליטים: על יצירתו של שנהר". "מחקרי ירושלים בספרות עברית" ג'. 1983. 7-27; ליפשיץ, אריה. "עם תרגום מונטיין וגוגול". "גזית" י'. 1948. 50.

שושי שפרבר