פזמונאית-משוררת, מלחינה, מוסיקאית ומתרגמת
נולדה בקבוצת כנרת בארץ ישראל המנדטורית לרבקה ומאיר ספיר, חלוצים שעלו בעלייה השלישית מווילנה. התחנכה בבית החינוך האזורי בדגניה ובתיכון החקלאי בית ירח. בצד החינוך הציוני-קיבוצי שקיבלה התוודעה למסורת היהודית, בחשיפתה למקרא ולמדרשי חז"ל. הפגינה יצירתיות וכישרון בתחומי הצליל והמילה כבר בילדותה. חינוכה המוזיקלי החל בגיל צעיר. בבגרותה למדה מוזיקה בקונסרבטוריון הארץ ישראלי בתל אביב ובאקדמיה למוזיקה בירושלים. לאחר מכן עבדה כמורה לריתמיקה לילדי קבוצת כנרת, ושם יצרה את שירי הזמר הראשונים שלה, שהיו שירי ילדים (כדוגמת "הדואר בא היום"). שנים ספורות אחר כך נכללו שירים אלה בתקליט הראשון של שיריה "שירים מכִּנֶּרֶת", בביצוע יפה ירקוני (1957).
השיר שסימן את פריצת הדרך הראשונה שלה לתודעה ולפזמונאות הכללית היה "משירי זמר נודד", שביצעה להקת "בצל ירוק" בתוכניתה הראשונה, ב-1957. בהמשך כתבה ללהקות צבאיות ואזרחיות, לסולנים, לתיאטרון ולקולנוע. קובץ ראשון משיריה (שירי הילדים מכנרת) יצא לאור ב-1958, בעקבות התקליט, אך הספר הראשון שבו קובצו בדפוס שירי הזמר שלה מאותה תקופה ("כל השירים"), התפרסם ב-1967 בהוצאת לולב. לבד ממנו פרסמה עוד שישה ספרים, ובהם ספרה האחרון "סימני דרך: 121 שירים נבחרים" (2003). לאחר מותה נדפסה אנתולוגיה של שירי הילדים שכתבה.
יצירתה עסקה בנושאים מגוונים: טבע ונוף, ארספואטיקה, אהבה רומנטית, הלצה וחידוד, החיים בארץ, עולם הצבא והחיילים, עולם הילדים, אבל וזיכרון, והעיר ירושלים. מקום של כבוד בכתיבתה נשמר לכנרת ועמק הירדן, ולא מעט גם לתל אביב, שבה התגוררה רוב חייה, ולחוויות מההווי הבורגני. כמו כן כתבה שמר שירים פוליטיים ("הכריש", "איש מוזר"), שבהם הביעה את התנגדותה לוויתורים טריטוריאליים של מדינת ישראל.
חרף הדימוי הלאומי-קולקטיבי שדבק בה, רבים משיריה אינם עוסקים כלל בסוגיות קולקטיביות במובן הרגיל, כי אם בשלל מצבים אישיים ואנושיים. עם זאת, הממד הלאומי-קולקטיבי אכן ניכר ביצירתה, בין שהוטבע בידה בטקסט ובין שהקשר פרסומו והתקבלותו העניקו לו נופך זה.
השיר שהכניס את שמר להיכל התהילה של פזמונאי ישראל ולספרי ההיסטוריה היה "ירושלים של זהב", שנכתב בסמוך לתקופה הקשה ומלאת החששות שקדמה למלחמת ששת הימים, באביב 1967. השיר, בביצוע שולי נתן, היה מייד ללהיט; הוא הושר בימי ההמתנה והמלחמה, בין השאר בידי חיילי צה"ל שהגיעו לכותל המערבי. אחרי היוודע שחרור העיר הוסיפה שמר עוד בית לשיר. בעקבות השיר הזה קיבלה כתיבתה ממד לאומי. שמר נחשבה דמות לאומית, ונוצרה ציפייה שתכתוב המנונות ברגעי משבר כברגעי זוהר. ואכן, במלחמת יום הכיפורים היא כתבה את "לו יהי", ושיר זה היה לאחד השירים המרכזיים של המלחמה, לאחר רצח רבין תרגמה והלחינה את "הו, רב חובל" של ויטמן, ועוד.
בכתיבתה של שמר ניכרת השפעת החריזה המודרניסטית מבית מדרשם של שלונסקי ואלתרמן. נראה שמאלתרמן הושפעה לא רק צורנית; "משירי זמר נודד" מושפע מדמותו ועולמו של הטרובדור מ"כוכבים בחוץ". ספר זה של אלתרמן אף מוזכר בשמו ב"בהיאחזות הנח"ל בסיני", כסימן היכר לביתיות ולתרבות העברית והקיבוצית. כמו כן אימצה, כרבים מבני דורה, את מוטיב "המת החי" האלתרמני.
פעמים רבות משמש המקרא מקור השראה, ואף בסיס לשיריה; יש שבנגיעות אינטרטקסטואליות מינוריות, ויש שבצורה בולטת, בשיבוץ חלקי פסוקים גדולים ככתבם. כמו כן ניכרת בשירה השפעתה של ספרות חז"ל, שבה הייתה בקיאה. הסיפור על רבי עקיבא שהבטיח לאשתו רחל תכשיט בצורת ירושלים הניח את המסד ל"ירושלים של זהב". באותו שיר ניכרת גם השפעתה של שירת ספרד בכלל, ורבי יהודה הלוי בפרט. בשיריה ניכרות גם השפעות חסידיות אחדות. ובצד כל מטבעות הלשון והאזכורים הקלאסיים נפוצים בשיריה גם ביטויי סלנג רבים.
בשיריה לרוב בתים ופזמון חוזר ביניהם, אך ישנם לא מעט שירים נטולי פזמון חוזר. השירים בדרך כלל חרוזים – לעיתים בחריזה חופשית יותר מבחינת המבנה הסכֵמתי ועושר הצליל ולעיתים בחריזה מוקפדת יותר. כאמור, פעמים רבות השתמשה בחריזה מודרניסטית, וחרזה, למשל, "בית" עם "קיץ" ו"מים", "שלג" עם "צוהלת", "כרם" עם "טרף" ו"מזג" ו"איזה". בכתיבתה נקטה לשון פיגורטיבית עשירה ויצירתית, אך בצורה מובנת יחסית לקורא ולשומע.
ברבים משיריה ניכר מבט נשי ייחודי, ולעיתים מחאתי. "ולס להגנת הצומח" נכתב כמחאה על אונס והטרדות מיניות, ב"שיר ערש למקרים מיוחדים" בוטאו, לכאורה בהומור, התמודדויותיה כאישה גרושה, וב"כבר מאוחר יונתן ומיכלי" ניכר ההיבט האימהי בפרסונה הכותבת שלה. שמר תרגמה לעברית שירים מיידיש, מצרפתית ומאנגלית, ובהם "אהבה בת עשרים" לז'אק ברל ו"על הדרך עץ עומד" לאיציק מאנגר.
בישראל ובעולם היהודי התקבלו שיריה כנכסי צאן ברזל. "ירושלים של זהב" תורגם לשפות רבות, בוצע בידי מבצעים רבים ובאירועים חשובים, ואף נבחר כ"שיר היובל" בשנת ה-50 למדינת ישראל. ב-1983 זכתה זמר בפרס ישראל לזמר עברי, וב-2000 נבחרה כחברת האקדמיה ללשון העברית. זכתה בתוארי דוקטור לשם כבוד מישיבה יוניברסיטי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת בר אילן, אוניברסיטת תל אביב ומכון ויצמן.
באמצע שנות ה-80 החלה להיות מזוהה עם עמדות הימין הפוליטי – התנגדות לוויתורים טריטוריאליים ותמיכה בהתיישבות יהודית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. עקב כך הופנתה כלפיה ביקורת חריפה. עם זאת, קיבלה הוקרה נרחבת מאומני ישראל מכל הגוונים. שיריה זכו לביצועים מחודשים, וכיום נקראים על שמה רחובות ובתי ספר בישראל.

זיגמן, אברהם. "'מדרש נעמי': נעמי שמר – המקורות היהודיים בשירתה". ירושלים: יד יצחק בן צבי. 2009; זיגמן, תמר. "ישראקלאסי? קלאסיקה ישראלית וישראליות בנוסח קלאסי בשיריה של נעמי שמר". עבודה לקבלת תואר דוקטורט. האוניברסיטה העברית בירושלים. 2018; זיגמן, תמר. " קלי קלות!? האם שירי הילדים של נעמי שמר ילדותיים". עבודה לקבלת תואר מוסמך. האוניברסיטה העברית בירושלים. 2012; זעירא, מוטי. "על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים". מושב בן שמן: כתר ספרים. 2017; מירון, דן. "זמירות מארץ להד״ם: מקומה של נעמי שמר בחיינו". "אגרא" 1. 1984. 173–206 [חזר ונדפס כאן: מירון, דן. "אם לא תהיה ירושלים: מסות על הספרות העברית בהקשר תרבותי-פוליטי". תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 1987. 175–206; מירון, דן. "הַסִּפְרִיָּה הָעִוֶּרֶת". תל-אביב: ידיעות אחרונות. 2005. 282–319]; פלורנטין, משה (עורך). "לשוננו לעם" נ״ו, חוברת ג. 2008 [גיליון שהוקדש לשירתה של נעמי שמר].
גל כהן