משורר, סופר ומתרגם
נולד בעיר בוברויסק, פלך מינסק, רוסיה הלבנה. אביו היה בן תורה, משכיל וחובב ספר. למד בחדר, אך קיבל גם חינוך כללי. בגיל שלוש-עשרה החל ללמוד רוסית ומדעים כלליים. התרשם במיוחד משירי פושקין ולרמונטוב, ובבגרותו תירגם מיצירתם. התחיל לכתוב שירים בגיל צעיר, ושירו "שיחת רסיסים" ראה אור בשבועון לילדים "עולם קטן" ב-1902, כאשר היה בן שש-עשרה. באותה עת פירסם את השיר "בין השמשות", שביאליק מצא בו עניין רב. במהלך השנים הבאות הופיעו שיריו בביטאונים שונים, ובהם "לוח אחיאסף", "השלוח", "הזמן" ו"המעורר". ב-1908 עבר את בחינות הבגרות בפטרבורג, וכעבור שנה עלה לארץ ישראל והחל לפרסם משיריו ב"הפועל הצעיר". למחייתו עבד כפועל בפרדסי פתח תקווה וכשומר בכרמי רחובות. הוא שהה בארץ כשנה בלבד, אולם נופיה ומראותיה הותירו בשירתו רושם מכריע, והוא זכה לקבלת פנים חמה על ידי מנהיגי וסופרי הדור כברל כצנלסון, א"ד גורדון, י"ח ברנר ואחרים. בשנה זו מסר לבן-אביגדור את קובץ שיריו "סער ודממה" (שראה אור רק ב-1912, לאחר ספר שיריו השני, "ישימון"). כדי לרכוש השכלה אקדמית הוא שב לרוסיה וממנה יצא לגרמניה, שבה למד באוניברסיטאות ברלין והיידלברג וסיים את לימודיו במחלקה לפילוסופיה ולשפות שמיות באוניברסיטת וירצבורג. ב-1911 נדפס ספר שיריו "ישימון" (ורשה: ספרות), מחזור שירי מסע לארץ ישראל שכלל גם את האידיליות הראשונות וכן פואמות ושירים ליריים. יעקב פיכמן (1959) העיר על שם הספר: "הספר היה מלא התעוררות של אושר, והיה שקוי כולו רננה של ים ושמש. אבל ה"ישימון", זה משכן הבדידות, המקלט לשירה ולתפילה, היה הצבע הנאמן – בו בטח הלב יותר" (135). ועם זאת "משיר לשיר הולך ומבהיר שטח-מה בעולם" (שם). ואכן, כבר בשני הספרים הראשונים ניכר, בצד המוטיבים הליריים הנוגים המאפיינים את משוררי "דור ביאליק", היחס המפויס וההומוריסטי אל החיים, שיש בו יותר משמץ של חדוות המצאה ושחרור הטמונים בהתמסרות למחוזות החלום והדמיון: "אַךְ כָּל מַה-שֶׁאֶחְפֹּץ בָּם אֶרְאֶה, אֲשַׁנֵּם וְאַטֵּם כִּלְבָבִי:/ בִּרְצוֹנִי הַר יִהְיֶה לְנָחָש וְנָחָש יֵהָפֵךְ לְלָבִיא…" ("בין השמשות", תרס"ב), או בהתבוננות הסקרנית והנינוחה בתופעות הטבע, בחיות ובצמחים: "תְּנַתֵּר הַלְּטָאָה בַּחוֹל הַקּוֹדֵחַ,/ תַּבְרֵקְנָה טַבְּעוֹתָיו שֶׁל נָחָשׁ בָּרִיחַ,/ מִמְאוּרַת חַלָּמִישׁ יֵרָאֶה רֹאשׁ פֵּתֵן/ בָּאֲוִיר הַלּוֹהֵט מֵרִיחַ…" (""ישימון". I: צהריים", תרס"ט-תר"ע). בימי שהותו בברלין כתב גם פואמות, שהחשובה והידועה בהן היא "חלום ליל חורף". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה, המשיך ללמוד במכונים למדעי המזרח, להיסטוריה ולפילולוגיה באוניברסיטת פטרבורג ועמד בבחינות הממלכתיות. לאחר 1917 עבר למוסקבה, שם היה מזכיר מערכת העיתון היומי העברי "העם", השתתף ב"התקופה", תירגם להוצאת שטיבל והמשיך לכתוב.
ב-1921 חזר לארץ, נישא לדינה פפירמייסטר ושהה שלוש שנים ברחובות. ממנה עבר לתל אביב ועבד כמורה בגימנסיה "הרצליה", שבה הורה עברית ותנ"ך. הוא היה דמות מרכזית בחיים התרבותיים בארץ: חבר ועד הלשון (לימים האקדמיה ללשון) משנת 1926, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, סגן נשיא ארגון הסופרים הבינלאומי פּא"ן, חבר בוועד הפועל של האוניברסיטה העברית בירושלים ועוד. בנו, שמואל שמעוני, שימש במשך שנים רבות כמנהל בית הספר התיכון החדש בתל אביב. נכדו הוא הסופר יובל שמעוני.
יצירתו של שמעוני היא רבת-פנים מבחינת הז'אנרים הספרותיים, הנושאים שבהם היא עוסקת ודרך הבעתם (ראוי לציין כי עבר לכתוב בהברה ה"ספרדית" מאוחר יחסית, משנת 1932). מבחינת ההיקף תופשת מקום ראשון הליריקה, שאף היא מגוונת ביותר ויסודותיה הרומנטיים ניזונים מן הרצון להינתק מן המציאות האפורה של הגלות תוך היאחזות בעולמה ההיסטורי, הארץ-ישראלי, של היהדות, שממנו ניתן לקחת דוגמה לדרך ההגשמה הלאומית-ציונית. ממד נוסף בתפישה הרומנטית מתגלה גם בתחושת התלישות של בן "העם" הגלותי, שאינו מוצא את מקומו ברוסיה הקרה והוא משתוקק לחזור למקורות עמו. במכלול השירים הליריים בולט יחסו של המשורר לטבע ולכל אשר בו: גשמים ואגמים, יערות, שקיעות ועננים; אולם מעבר להם ניכרת גם נטייתו לגלות דברים שהם מעל לריאליה, שיש בהם מרכיבי דמיון ושאיפה לעולם טוב יותר.
הז'אנר הספרותי שבזכותו הגיעה שירתו של שמעוני לציבור הרחב ואף נלמדה במשך שנים רבות בבתי הספר הוא האידיליה. פיכמן (1959) כתב על האידיליה "מלחמת יהודה והגליל" כי בה "קרנו כמעט בראשונה צבעי הנוף של ארץ־ישראל במין הרגשת־אושר, שאינה מפעמת אלא את מי שגילה פתאום את נוף נפשו … אותה שעה נתפרסמה גם בעתון '"הפועל הצעיר"' האידיליה 'ביער בחדרה' – יצירה שהיתה יותר מדבר שבשירה; דבר שהיה בו מעין אפותיאוזה של העלייה השנייה״ (עמ' 154). מתוך שש-עשרה האידיליות שכונסו ב"ספר האידיליות" (1945-1947, ארבע מהדורות) בולטות בייחודן ארבע: "ביער בחדרה", "יובל העגלונים", "מצבה" ו"רסיסי לילה". באידיליות אלה, שהתלווה להן יסוד אלגי מובהק לצדם של יסודות הומוריסטיים ואירוניים, התמזגו כמה מרכיבים מהותיים: הראשון, תפישת העולם הציונית-חלוצית והאמונה העזה שבזכות ההקרבה העצמית יתגשם החזון החלוצי. השני, דמויות של חלוצים, ששמעוני הכיר במהלך השנים (לעתים תוך התייחסות לדמויות אמיתיות, כמו דמותו של רב פנחס ב"ביער בחדרה", שהיא בת דמותו של א"ד גורדון). השלישי, מראות ארץ ישראל, שרק לאחר זמן רב של שהייה בארץ יכול היה לחוש אותם באורח מעמיק, כאילו הוסר תבלול מעיניו. ביצירות אלה, חרף ההזדהות עם חזון תקומת הארץ, ניתן למצוא גם ביקורת. הן על יחסם של בני המושבות הראשונות לחלוצים והן על מחלוקות חסרות שחר שנתגלעו בין החלוצים, לעתים על רקע המאבק על עבודה עברית ושמירה עברית. בפואמות הגדולות שלו, שכונסו ב-1945 בספר "אהבת שלמה", בולטת במיוחד "אשת איוב", שבה מתעלה דמותה של אשת איוב על דמותו של איוב ומוצגת כמורדת האמיתית בחוסר הצדק המתגלה בעולם.
למערך הז'אנרים ראוי להוסיף את תרומתו לתחום המשל והסאטירה. בספרו "בשבילי הביבר" (1946) הוא מתייחס בביקורת לנושאי מוסר, חברה ותרבות, ועם זה מקדיש משלים לא מעטים גם לתחום הספרותי, שהוא עיסוקו העיקרי. נמצא בו ביקורת על יוצרים המזלזלים במה שנכתב בעבר וסבורים שהעיקר הוא החדשנות לשמה, ולא הערך הפיוטי האמיתי.
בכלל יצירתו מתגלה שמעוני כמשורר הקשוב לפגעי זמנו ולתלאות עמו. הוא כתב על קרב תל חי, על הטבח בחברון, על זוועות השואה ועל אירועים רבים אחרים.
קיבל פרסים רבים, ובהם: פרס ביאליק (פעם אחת על האידיליה "מצבה", 1936, ופעם שנייה על שני כרכי השירים הליריים מתוך כתביו המכונסים, 1949); פרס אוסישקין על "ספר האידיליות" השלם (1944); פרס אהרונוביץ מטעם הסתדרות העובדים ליום הולדתו השישים (1946); פרס ישראל (1954); פרס טשרניחובסקי על תרגום מבחר מיצירות לרמונטוב שהוענק לו ב-1956, לאחר מותו.

ביסטריצקי, נתן. "דוד שמעונוביץ: מסה ספרותית". "השלוח" ל"ד. תרע"ח. 221-238; גיל, משה. "דוד שמעוני ושירתו הלירית". "ילקוט שירים: דוד שמעוני". תל אביב: יחדיו. 1965. 7-20; חבר, חנן. "ייצוג ואידיאולוגיה באידיליה הארצישראלית של ימי העלייה השנייה". "תיאוריה וביקורת" 2. 1992. 53-68; יניב, שלמה. "גלות וגאולה ביצירה הבלדית של דוד שמעוני". "הבלדה העברית: פרקים בהתפתחותה". חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. 1986. 206-218; מירון, דן. "האידיליה הפרודית של דוד שמעונוביץ (שמעוני)". "בודדים במועדם". תל אביב: עם עובד. 1987. 490-525; פיכמן, יעקב. "דוד שמעוני". "בטרם אביב". תל אביב: מחברות לספרות. 1959. 126-156; קלוזנר, יוסף. "דוד שמעוני (שמעונוביץ): המשורר והוגה הדעות". ירושלים: הוועד הארצי של אגודת שוחרי האוניברסיטה בירושלים. תש"ח; שוהם, חיים. "אידיליה מסלעים". "דפים למחקר בספרות" 2. 1985. 193-205; —. "רחובות כמקום אידילי באידיליות של דוד שמעוני". "צפון: קובץ ספרותי" 2. 1993. 129-137; שמעוני, שמואל. "מי אמר שהוא נשכח". "מאזניים" פ' (5-6). ספטמבר 2006. 6-8.

אביב עקרוני ומערכת הלקסיקון