סופר, מחזאי, מבקר ועורך
נולד בצפת למשפחת פועלים. האב היה מחיילי הגדוד העברי שהשתתפו בכיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. ב-1924 עקרה המשפחה לתל אביב, שבה קיבל את חינוכו בגימנסיה "הרצליה" ובקן "השומר הצעיר". בזה האחרון ספג, אולי יותר מכל בני דורו, משנה ציונית מרקסיסטית, שהשפיעה על אורח מחשבתו ופעולתו גם לאחר שכפר במרקסיזם ואף הצטרף (אחרי מלחמת 1967) לימין הציוני הרדיקלי. כחבר פעיל בתנועת "השומר הצעיר" הצטרף ב-1941 לקיבוץ משמר העמק, שאותו עזב ב-1947, לאחר שהקיבוץ ביקש להטיל צנזורה על הרומן הראשון שלו, "הוא הלך בשדות" (ראה אור ב-1947 אחרי שפרסומו הושהה). מנעוריו נרתם לעריכה. ייסד וערך את "על החומה" (1939-1941), ועם שלמה טנאי ייסד וערך את כתב העת "ילקוט הרעים" (1946-1943), שבו התגבשה הקבוצה הספרותית שנקראה לימים "דור תש"ח" הספרותי. שמיר היה מקובעי דרכה הרעיונית והאמנותית של קבוצה זו. במלחמת העצמאות היה חבר בפלמ"ח, אך עסק בעיקר בעריכה. ב-1949 ייסד וערך את כתב העת של צה"ל "במחנה", שממנו הודח על ידי דוד בן-גוריון לאחר שפירסם מאמר מחאה על פירוק הפלמ"ח. ב-1950 ייסד וערך עם אהרן מגד את דו-השבועון "משא", שגם ממנו נפרד לאחר פירוק המרכיבים של מפ"ם והפיכתו למוסף הספרות של העיתון "למרחב", ביטאון אחדות העבודה.
מאז פרסום "הוא הלך בשדות" היה שמיר לסופר הפופולרי ביותר של התקופה. לפופולריות זו הוסיפה הצלחת עיבוד הרומן למחזה, שהוצג (בבימויו של יוסף מילוא) על בימת התיאטרון "הקאמרי" בעצם ימי מלחמת העצמאות. בשנות החמישים היה שמיר לסופר הישראלי המרכזי. הוא פירסם סדרה של רומנים שנחלו הצלחה מסחרית גדולה וזכו לשבחי הביקורת: "תחת השמש" (1950); "במו ידיו" (1951; רומן ביוגרפי שבמרכזו האח אלי, שנפל בקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות); "מלך בשר ודם" (1954; רומן היסטורי על הקמת ממלכת החשמונאים על ידי אלכסנדר ינאי); "כבשת הרש" (1956; רומן על פרשת דוד ואוריה החתי); "כי עירום עתה" (רומן המשך ל"תחת השמש", 1960). כמו כן הוצגו מחזות רבים שלו על בימות התיאטרון, בהם "קילומטר 56" (1949); "בית הלל" (1951); ובעיקר המחזה ההיסטורי "מלחמת בני אור" (1956), שאף הוא זכה להצלחה. בה בעת פירסם כרכי סיפורים קצרים ("נשים מחכות בחוץ", 1952; "החוט המשולש", 1956), ספרי רפורטאז'ה (החל ב"פורצי דרך ירושלים", 1948), סיפורים לנוער ולילדים וכן מסות ביקורת ורשימות הגות ותגובה, שמבחר מהן כונס בקובץ "בקולמוס מהיר" (1960).
בשנות החמישים לא היתה נוכחות חזקה מזו שלו בספרות הישראלית הצעירה, אך משנות השישים ואילך הואט במידה ניכרת הקצב הקדחתני של פעילותו הספרותית. ב-1966 פורסם הרומן "הגבול", וב-1976 "במו לבו", סיפור חייו של לובה, אביו של הסופר. מ-1973 ועד 1992 עבד על יצירתו הסיפורית הגדולה האחרונה, הטרילוגיה "רחוק מפנינים" ("יונה מחצר זרה", "הינומת הכלה", "עד הסוף"). באותה תקופה פירסם עשרות ספרים, שכללו מהדורות חדשות של יצירותיו העיקריות, אוספי סיפורים, אוספי מאמרים ומסות של ביקורת ספרותית, רפורטאז'ות פוליטיות וגם ספר שירה ("כמעט", 1991). פירסם יותר ממאה ספרים. ספרו האחרון, "יאיר" (2001), הוא רומן ביוגרפי על אברהם שטרן, מייסד הלח"י שנרצח בידי הבולשת הבריטית.
ב-1956 פירסם את מאמרו "שברי לוחות", שבו מתח ביקורת נוקבת על הקומוניזם, על המרקסיזם ועל בית גידולו האידיאולוגי והספרותי, "השומר הצעיר". "מכאן" ואילך החלה דרכו כהוגה דעות חברתי ופוליטי שניתק מן הקוטב המרקסיסטי וקרב והלך בהדרגה לתפישה ציונית-לאומית רדיקלית, שהכפיפה ניגודים מעמדיים וכן "כמעט" כל עניין אחר למה שנראה לשמיר עיקר העיקרים: ביצורה של מדינת ישראל, מימושו המלא של המפעל הציוני, שליטה יהודית בכל ארץ ישראל. אחרי מלחמת 1967 היה (עם נתן אלתרמן, שאליו היה מקורב לאורך דרכו הציבורית) בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא הצטרף לסיעת "לעם" במפלגת הליכוד, ואחרי המהפך של 1977 נבחר לכנסת כנציג של מפלגה זו. ואולם ב-1979, לאחר ששנה קודם לכן התנגד להסכמי קמפ דיוויד, פרש מן הליכוד והיה בין מקימי מפלגת התחייה. אף כי פרש מן הפעילות הפוליטית ומן הכנסת ב-1981, הוא נותר עד מותו מבטא חריף של גישת הימין הציוני הרדיקלי, ועל כך שילם מחיר כבד של התנכרות אליו ואל מפעלו הספרותי מצד האינטליגנציה הישראלית מחוגי השמאל. גם שינוי הסגנונות והטעמים בפרוזה הישראלית בשנות השישים והשבעים הביא לפיחות ניכר במעמדו. מותר להטיל ספק הן בצדקת ההערכה המופחתת הזאת והן בהתמדתה, וכבר מתרבים הסימנים לכך שההכרה ביצירותיו העיקריות ("הוא הלך בשדות", "מלך בשר ודם") כבנכסי צאן ברזל של הספרות הישראלית מתחזקת והולכת.
שמיר היה בעיקרו מספר אפיקן רחב יריעה וארוך נשימה. אף כי בשנות החמישים הוא מילא תפקיד נכבד גם כמחזאי שהעלה על הבימה את המציאות הישראלית, אם באמצעות ייצוג ישיר ואם באמצעות משלים היסטוריים ("מלחמת בני אור"), אישיותו היוצרת מצאה את ביטויה המלא בסיפור כשם שמצאה את ביטויה הסגנוני המובהק בלשון עשירה, שצירפה למרכיב הדיבורי-השיחתי (זה בלט בה "כמעט" רק בקטעי הדיאלוג) מרכיבים ספרותיים שנחצבו מרובדי השפה לדורותיה, אך בעיקר מן העברית הספרותית של הקלאסיקה העברית המודרנית שמסוף המאה הי"ט (לרבות הנוסח שקלאסיקה זו שיוותה לרובדי לשון קודמים, כגון ב"ספר האגדה" בתרגומם העברי של ביאליק ורבניצקי). שמיר הצליח ללכד את כל אלה לסגנון סיפורי אישי חי, ריתמי, מלא מרץ ומתח. סגנון על-דיבורי זה הלם היטב את נוסח הסיפר שלו, שהעמיד את עולמם של הגיבורים ושל לשון תקופתם בפרספקטיבה של מספר אפי בעל טווח ראייה ארוך, המוסיף להצגת הגיבורים וקורותיהם פרשנות, התבוננות, רקע. אלה האחרונים תבעו ריבוד ניכר בסגנון לשם יצירת רווחים בין תודעת הגיבורים לתודעת המספר.
הסיפר של שמיר היה ריאליסטי-מימטי-פרטני; ואולם הריאליזם של שמיר היה מודרך על ידי הבנה מורכבת, דיאלקטית של המציאות. מבחינה זו חותם החינוך המרקסיסטי שהפנים בנעוריו לא נמחק מיצירתו גם כאשר "שבר" את לוחותיו של המרקסיזם ויצא לדרכו האידיאולוגית לעבר הקצה הימני של המנעד הציוני. שמיר הבין שכל מעשה שעושה אדם כבחירה גורר אחריו באורח בלתי נמנע תוצאות. גם בחירה באי-עשייה, במחדל, היא במערכת סיפורית זו בחירה שתוצאותיה הן הכרחיות. המעשה והאדם נבחנים אצלו במבחן התוצאה. מבחינה זו הציג כבר ב"הוא הלך בשדות" מערכת סיפורית מרותקת ומשולבת בכל פרט שבה. הרומן כולו עומד בסימן תהייתו של וילי, אבי הגיבור אורי כהנא, על הסיבות והתהליכים שגרמו בסופו של דבר לבריחתו של הבן מאחריות להיריון מזרעו ובהמשך – למעשה, שהיה ספק מעשה הקרבה ספק מעשה התאבדות (בעיבוד המחזאי נהפך זה למעשה הקרבה הרואי). שום גורם בחיים האישיים, הציבוריים והלאומיים אינו מושמט מחשבונו הנוקב של המספר: התפתחותה של החברה הקיבוצית, השבר המשפחתי שהביא לנתק בין האב לאם, המתח בין עיר לכפר במפעל הציוני, המאבק בבריטים ובערבים, האימפקט של מלחמת העולם השנייה ושל השואה (המיוצג בעוצמה רבה על ידי דמותה של מיקה, הנערה מ"ילדי טהראן" הנושאת את זרעו של אורי ברחמה), הווי הפלמ"ח הנע בין הרפתקנות לנכונות להקרבה, מפעל ההתיישבות החלוצית בארץ וכו'. כל אלה השתלבו בסבך של אינטראקציות ועמדות נפשיות, שהמספר השכיל להאירן כל אחת לעצמה וכולן בצירופן, ולקולען זו בזו בעלילה סיפורית קוהרנטית, מרתקת ומורכבת. הגיבור (בניגוד למה שנאמר עליו בשעתו. הביקורת הספרותית הסתלקה זה כבר מאמירה זו) רחוק הן מאידיאליזציה והן מסטריאוטיפיות. כל המשגים, הבחירות המוטעות, שנעשו לאורך דרך חייו פוגמים בדמותו. עם זאת, למרות כל חסרונותיו ובריחותיו מאחריות, אורי כהנא הוא האיש הצעיר שהגורל ההיסטורי הטיל עליו את העול של כיבוש ארץ ישראל – ברגליו המהירות ובמעשיו הנמרצים – למען העם היהודי ולשם הקמת המדינה היהודית. תוצאות חייו – כוננות למאבק על הקמתה של חברה יהודית חדשה והעובר שייוולד ללא אב – מוטבעות בחותם כוחותיו וחולשותיו, והן בבחינת נקודת מוצא למאבק ולהתפתחויות דיאלקטיות חדשות. באינטרמצי הליריים המפרידים בין החטיבות השונות של הרומן מבחין המספר הבחנה חדה בין התעוררות האביב בטבע ובאדם (זו שעל רקעה ניצתת תשוקתו של אורי למיקה) ובין היובש של הסתיו, המותיר רק את התוצאה בת הקיימא, את הפרי שהבשיל, את הזרע שהפך לעובר. הפרספקטיבה המכריעה היא זו של הסתיו.
תבניות סיפוריות דומות ניתן למצוא בכל הרומנים של שמיר עד לטרילוגיה החותמת "רחוק מפנינים", שבה נפרשת הרשת של ההתפתחויות הדיאלקטיות על פני כל ההיסטוריה הציונית שלמן שלהי המאה הי"ט. לאלה נוספה, בעיקר בשני הרומנים ההיסטוריים של המספר אך גם ברומנים כ"כי עירום אתה" וכן בטרילוגיה, ראייה המדגישה ניואנסים חדשים. זוהי ראייה שאף היא דיאלקטית, אלא שהיא מעמתת את "הגיון המדינה", היכול להביא גם למעשים של עריצות, עם הצו המוסרי. הבחירה המוסרית מתרחשת כאן לא רק בחיי היחיד, אלא בחיים הלאומיים בכללותם. שמיר מציג כאן תמונה מורכבת, שבה נבחנת ה"הכרחיות" של מאורעות היסטוריים, ולעומתה – הכפירה של מי שאינו מודה בהכרחיות זו או של מי שמוצא את עצמו קורבן שלה (כגון אוריה החתי). למעשה, ניתן להסיק משני הרומנים ההיסטוריים, "מלך בשר ודם" ו"כבשת הרש", ביקורת על דפוסי החיים וההכרעות החברתיות והמדיניות שהלכו והתגבשו בעידן בן-גוריון. שמיר נמצא בהם בדרך לשבירת כליה של השקפת עולם הרואה את ההיסטוריה כאילו היתה נוצרת מכוחן של התפתחויות אובייקטיביות והכרחיות. עדיין הוא ממוקד בבחינת אקט הבחירה של היחיד והרבים ובתיאור תוצאותיו; אבל הבחירה נידונה עכשיו במסגרת שיקול מוסרי ולאחר מכן גם חזוני-לאומי. אין כל מקום לספק במרכזיות של הרומנים של שמיר, הן בהתפתחות הכוללת של הרומן העברי לדורותיו והן בהתפתחות הסיפורת הישראלית. אפילו כנקודת מוצא איתנה ויציבה לדחייה ולהפלגה בכיוון אחר (על ידי מספרים כעמוס עוז וא"ב יהושע) מילאו רומנים אלה תפקיד מכריע בדינמיקה של הסיפורת הישראלית ושל התרבות הישראלית בכללה.

אורן, יוסף. "משה שמיר: סופר דורו וסופר לדורות". "בצרון" (סדרה חדשה) ט', 39-40. 1988. 6-10; ארבל, מיכל. "גבריות ונוסטלגיה: קריאה ב'"הוא הלך בשדות"' למשה שמיר על רקע בני דורו". "מדעי היהדות" 39. 1999. 66-53; ברזל, הלל. "המספר כהיסטוריון רומאנטי: עיון חוזר ביצירתו של משה שמיר". "בצרון" 43-44. 1989. 12-34; גוברין, נורית. "ההתקבלות הטראגית: משה שמיר (1921-2004)". "מאזניים" ע"ח (6). 2004. 3-5; גלוזמן, מיכאל. "האסתטיקה של הגוף המרוטש: על תרבות המוות ב'"הוא הלך בשדות""'. "סדן – מחקרים בספרות עברית" ה'. 2002. 377-347; מירון, דן. "ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו". ירושלים: שוקן, 1975. 437-470; —. "נאמן לעצמו עד תום: עם מותו של משה שמיר, אב מייסד של הספרות הישראלית, 20.8.2004-15.9.1921". "ידיעות אחרונות" ספרות. 27.8.2004. 28, 30; שוורץ, יגאל. "הידעת את הארץ שם הלימון פורח": הנדסת האדם ומחשבת המרחב בספרות העברית החדשה. אור יהודה: דביר. 2007. 366-239; שמיר, משה. "בעט ברזל בצפורן שמיר: שיחות עם הסופר משה שמיר". ירושלים: ספרי "בצרון". 2004; שייט, הדי. "לא 'מרגיש אייזן': הצבר-התלוש בסיפורת המוקדמת של 'דור בארץ' על פי יצירות של ס' יזהר, משה שמיר וחנוך ברטוב. "מכאן" ט'. 2008. 158-182.

דן מירון