משורר
נולד בעיירה הליטאית יאנובה. במלחמת העולם הראשונה טולטלה משפחתו עם פליטים רבים מיהודי ליטא, עד שהשתקעה זמנית בעיר בוברויסק. בתום המלחמה חזרו לעיירתם. ב-1924 שלחוהו הוריו לקובנה ללמוד בה בגימנסיה העברית, ושם החל בפעילות ספרותית בקרב חבורת התלמידים שמתוכה צמחו לימים כמה סופרים בעברית וביידיש, ובהם לאה גול"דבר"ג. ב-1926 פורסם שירו הראשון בכתב העת הקובנאי "נתיבות", שנעשה לו במת קבע עד 1929. באותה שנה, אחרי תקופת לימודים קצרה באוניברסיטת קובנה, יצא לקנדה על פי הזמנת קרוביו, ולמד שנה אחת בקולג' של אוניברסיטת אוטווה. ב-1930 עבר לארצות הברית ולמד באוניברסיטת הרווארד, בה סיים בהצטיינות ב-1934 תואר ראשון בספרות אנגלית. באותן שנים פירסם משיריו בעיתונות העברית האמריקנית, וזכה לעידודם ולידידותם של סופרים עברים מקומיים. המשיך את לימודיו באוניברסיטת קולומביה בניו יורק בעזרת מלגת הצטיינות, והתעתד להתמחות ביצירת ת"ס אליוט, אך לאחר שנה קטע את לימודיו, כנראה מחמת הצטברות של מועקות אישיות, ובסוף 1935 עלה לארץ ישראל. בארץ נע בין עיסוקים רבים. עבד בין השאר כמתרגם ידיעות מן הרדיו במערכת "דבר", כמרצה לעת מצוא, כמורה לאנגלית בבתי ספר שונים וכיועץ ספרותי לתיאטרון "אוהל", אולם התקשה למצוא לו מקום מבחינה אישית ומקצועית גם אחרי שעבר ב-1941 מתל אביב לירושלים. מתוך תחושתו כנטע זר בין הקבוצות שהרכיבו את המערך הספרותי בארץ ישראל ניסה לרכז סביבו ב-1937 קבוצת סופרים צעירים וחדשנים, אך היוזמה גוועה בראשיתה, כמו גם ניסיונו לייסד כתב עת והוצאת ספרים משלו. באותן שנים פירסם בעיתונות הספרותית משיריו (בעיקר במוסף "דבר" בעריכת דב סדן ובירחון "גליונות" של יצחק למדן), וכן מסות ורשימות ביקורת על הספרות האנגלית והאמריקנית בת הזמן. ב-1940 פירסם בספרון מיוחד את תרגומו לפואמה "ארץ השממה" של אליוט.
ב-1942 התגייס לבריגדה היהודית ושירת ארבע שנים, בעיקר בחזית איטליה. בשובו ארצה התגורר בתל אביב ובירושלים, וחזר לפרסם שירים בעיתון "דבר". ב-1947 הופיע תרגומו לרומן "בן כושים" של ריצ'רד רייט. במלחמת העצמאות הועסק כמרצה בשירות התרבות של צה"ל. עבד כמורה לעברית באולפן "עציון" בירושלים, שימש בהוראת ספרות בקיבוץ נען, ולאחר מכן התקבל לתקופת ניסיון לקיבוץ רמת רחל. מחלת הנפש שכנראה קיננה בו זה שנים החריפה באותה תקופה, ובהשפעתה ניסה ב-1953 להרוג בחניקה אחד מחברי רמת רחל. הוא נידון לחמש שנות מאסר וריצה אותן בכלא רמלה, שם ערך את ביטאון האסירים, "הד הכלוא". אחרי שחרורו ניסה לחדש את עבודתו הספרותית, ותירגם מבחר מסות של וירג'יניה וולף שלא ראה אור. לאחר שהידרדר מצבו אושפז בבית החולים לחולי נפש בבת ים, ושם איבד את עצמו לדעת בספטמבר 1960.
שירתו משקפת בנושאיה את תחנות חייו השונות. משוקעים בה רשמי הנוף המתחלפים מליטא לצפון-אמריקה ומשם לארץ ישראל, ועולות ממנה חוויות ההיקלטות הקשה בארץ בשנות השלושים. חטיבה גדולה משיריו נכתבה בשנות מלחמת העולם השנייה על יסוד הרשמים שצבר בשירותו הצבאי ברחבי אירופה. מצד אחד ניכרים בשירתו דחף של הזדהות עם הקולקטיב הלאומי במאבקיו ושאיפה למעורבות בחוויות הקיבוציות הגדולות של הזמן, ומצד אחר יש בה חטיבות אינטימיות החושפות נפש אנינה, סבוכה ומיוסרת של מי שנגזר עליו להיוותר בבדידותו. אולם עיקר ייחודה של שירתו נעוץ באופן שהפנימה ופיתחה את הישגי המודרניזם האנגלו-אמריקני, וזאת כבר בשנות השלושים, כעשרים שנה לפני שנוסח זה כבש לו מקום במרכז השירה העברית ביצירתם של נתן זך ובני דורו. בראשית דרכו בליטא נטה לכתוב שירת נוף מלנכולית רכה ומרפרפת, שניכרת בה, כפי שציין בעצמו, השפעת האימפרסיוניזם של יעקב פיכמן. בשנותיו הראשונות באמריקה נכבש בקסם האימאג'יזם נוסח עזרא פאונד, ועיצב בשירתו חוויות חושיות ממוקדות, זעירות ומדויקות, כגון מראה חמש טיפות גשם המתנפצות ארצה ("גשם קיץ") או מראה עינו העגולה והנבונה של סנאי הסוקר את הנוף השרבי ("סוף קיץ בקנדה"). בהדרגה התפתח הנוסח הבשל של מיטב שירתו, העומד בסימן השפעתה המובהקת של שירת ת"ס אליוט. מסימניו של נוסח זה: התבוננות במציאות בפיכחון אירוני, זיקה מוחשית להיבטים היומיומיים הפרוזאיים של הקיום, כיבוש הריגוש, מבע שירי מאופק הנזהר מהפלגות פיוטיות צבעוניות ומפיגורות לשוניות פתטיות, שילוב רבדים אינטלקטואליים-מושגיים במבע השירי, קיטוע הרצף השירי והמרתו במבנים אסוציאטיביים רב-קוליים סבוכים. כל התכונות האלה באו לידי מיצוי בשירו החשוב ביותר, "מכתב ביניים" (1942), המכיל חשבון נפש אישי ולאומי נוקב, מסע מפוכח על פני נופיה הממשיים של ארץ ישראל בעונות השנה המתחלפות ובחינה נוקבת של הוויית החולין המתרקמת בה, תוך כדי התעמתות מתוחכמת עם הנורמות הרווחות של השירה העברית בת הזמן. בשעה שפורסם השיר לראשונה שלט בשירה העברית הצעירה הנוסח הניאו-סימבוליסטי הניגוני והצבעוני ששיאו בשירת אלתרמן. רק כעבור שנים רבות הוכרה חלוציותה של שירת נח שטרן, שהציעה במיטבה נוסח מודרניסטי אחר, אפור ופרוזאי, והיוותה תקדים למגמות שהתפתחו בשירת דור המדינה משנות החמישים.
כתביו (שירה, פרוזה, מסות ותרגומים) כונסו ב-1966 בכרך "בין ערפלים" בידי אברהם ברוידס, ושוב במהדורה מורחבת ומתוקנת ב-1973 בידי חיים נגיד, ועוררו תגובה ערה וחמה בביקורת. ב-2002 הופיע מבחר משיריו בשם "אגרוף גורלו המר" בעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט. חייו הטרגיים, ובמיוחד פרשת משפטו ומאסרו, שימשו בסיס לרומן "נקישות ורמזי אור" מאת רן יגיל (2003). בשנת 2018 פרסמה סיגל נאור פרלמן ספר המכנס את כל שיריו לצד מונוגרפיה שכתבה על יצירתו וחייו בשם לברוח מהחיות המכוערות. מונוגרפיה זו היא המחקר הביוגרפי והפואטי הראשון מסוגו על חייו ושירתו. כמה חודשים קודם לכן ראתה אור האסופה פס רקמה צר המכנסת את תרגומיו לת"ס אליוט ולווירג'יניה וולף ואת המסות שכתב עליהם בעריכת דבורה נגבי.

גרודזנסקי, שלמה. "שני משוררים עבריים שזכו לחסד-של-אמת ישראלי"; "למקרא שיר של נח שטרן". "אוטוביוגראפיה של קורא". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1975. 116-132; מירון, דן. "לחיות בעולם – תשוקה ומצוקה. על נח שטרן ושירו 'מכתב ביניים"'. "נוגע ב"דבר". תל אביב: זמורה-ביתן. 1991. 234-277; נגיד, חיים. "מבוא". "בין ערפלים". תל אביב: אגודת הסופרים העברים והוצאת הקיבוץ המאוחד. 1973. 5-44.

אבנר הולצמן