סופר, מחזאי ועורך
נולד בתל אביב. אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ערך את הביטאון "כתובים" והסב את בית המשפחה לחדר המערכת. שחם ואחיו, הסופר דוד שחם, בילו את ילדותם בין ספרים, סופרים ומשוררים. אמו היתה זמרת שנאלצה להפסיק את לימודיה, ואת אהבתה למוזיקה הנחילה לבניה. היה חבר בתנועות נוער חלוציות, תחילה בתנועת "המחנות העולים" ומאוחר יותר בתנועת "השומר הצעיר". לבטי המעבר בין התנועות האלה משתקפים בספרו "לב תל אביב" (1996).
שירת בפלמ"ח. הצטרף לקיבוץ בית אלפא, שבו הוא חבר עד היום. ב-1946 בילה חודשיים במחנה מעצר ברפיח, ושנה לאחר מכן שימש כשליח במחנות העקורים בצ'כיה ובגרמניה.
פרסומיו הראשונים היו בתחום השירה, בביטאונים "משמר" ו"על החומה" (1944). סיפורו הראשון, "סיפור על החלון המשובץ", התפרסם ב"מחברות לספרות" (1945) וכונס בספר ביכוריו "דגן ועופרת" (1948). כתב כמה מחזות, בהם: "הם יגיעו מחר" (1949) ו"אל תקרא לי סמיוקה" (1950). הרומן הראשון שלו שראה אור הוא "אבן על פי הבאר" (1956).
יצירתו הענפה, הכוללת יותר מארבעים ושמונה ספרים, מגוונת מבחינה ז'אנרית. לצד המחזות, קובצי הסיפורים והרומנים, כתב גם ספרי ילדים, מסות, רשימות אוטוביוגרפיות וספרי מסע. במקביל לפעילותו הספרותית עבד כחקלאי, ולקח חלק בפעילויות ציבוריות. בשנים 1968-1975 שימש כמשנה ליו"ר רשות השידור. בשנים 1977-1980 שימש כקונסול לענייני תרבות בניו יורק, וב-1985 התמנה למנהל הכללי של ספרית פועלים, תפקיד שאותו מילא שלוש שנים. אחרי המיזוג עם הקיבוץ המאוחד עבד שם כעורך, עד לפרישתו ב-2005.
שחם נמנה עם קבוצת היוצרים המכונה בפי הביקורת "דור הפלמ"ח" וכוללת יוצרים כס' יזהר, משה שמיר ואחרים. קבוצה זו מתאפיינת בחתך גילאים דומה ובתמות משותפות, שעניינן מצב החברה, הקרבות, הקיבוץ, ודמות הצבר. הם הרבו לכתוב בסגנון ריאליסטי על בעיות אקטואליות מבעד לפריזמה מוסרית ולאומית. כתיבתם נתפשה כמייצגת את צורכי הדור, כולל התביעה למחויבות ולמעורבות חברתית ופוליטית. הפואטיקה של שחם נענית לקונבנציות אלה, תוך שהיא מתפתחת בכפוף לסערות העתים, ומקבלת גוון פסיכולוגי על חשבון זה האידיאולוגי.
קובצי סיפוריו הראשונים נוגעים בסוגיות הקשורות למלחמת השחרור, המחתרות וההקרבה. בקובץ סיפוריו "האלים עצלים" (1949) בולט הסיפור "שבעה מהם", ששימש תשתית למחזה "הם יגיעו מחר" (1949). בסיפור נבחנים יחסי האנוש בסיטואציה של לחימה מורטת עצבים, דרך קבוצת לוחמים הניצבת מול רכס ממוקש, הגובה שישה קורבנות.
העלייה השלישית, שנדונה גם בהמשך יצירתו, מטופלת ברומן הראשון שהוציא, "אבן על פי הבאר" (1956). ברומן זה מתמזגים קווי עלילה שהיו בתחילה מקבילים, ומשקפים מערכת אנושית הפועלת בתוך מערכת אידיאולוגית. שחם מרחיב את מעגל הדמויות שלו בקובץ "שיכון ותיקים" (1958), העוסק ביהודים עולי מרוקו, וברומן "גוף ראשון רבים" (1968), העוסק בעולים מגרמניה. "גוף ראשון רבים" הנו רומן בעל מורכבות טכנית, הנובעת מקולו המשתנה של המספר. החלק הראשון של הרומן נמסר בגוף שלישי, החלק השני נמסר בגוף שני והחלק האחרון בגוף ראשון. נקודות הראות השונות יוצרות, בזיקת הגומלין ביניהן, מעין מבנה של "רשומון".
ב"עצם אל עצמו" (1981) מפעיל שחם את התחבולה האמנותית של גיבור הכותב יומן. במרכז הרומן סיפורו של אביגדור ברקוב, שעלה בעלייה השלישית, שינה טעמו ועקר לרוסיה הסובייטית ממניעים אידיאולוגיים, וחזר בערוב ימיו לארץ. סיפורו הוא סיפור של תהפוכות רעיוניות, ודרכו ניכרת התרככות בתפישת עולמו של שחם.
הטכניקה של כתיבת יומן, שחוזרת ביצירתו, מופיעה גם ברומן "רביעיית רוזנדורף" (1987). שחם, שלמד לנגן בגיל צעיר והופיע בהרכבים שונים, מציג ברומן זה את סיפורה של רביעייה קאמרית, המורכבת ממהגרים יוצאי גרמניה. העלילה מתרחשת ברובה בשנות השלושים של המאה הקודמת. ארבעת הנגנים: הכנר הראשון, הכנר השני, נגנית הוויולה והצ'לן, יוצרים לפי דרכם ארבע זוויות ראייה שונות. הפסיפס מתגלה כמורכב עוד יותר עם הגעתו של הקול החמישי, אגון לוונטל, שאחראי למעשה הבדיון כולו; זוהי הדמות שכתבה את ארבעת היומנים. "רביעיית רוזנדורף" הנו רומן שבו באים לידי ביטוי רבים ממאפייני הפואטיקה של שחם: השימוש בקולות מתפצלים, סיום "פואנטה", ותיאור סיטואציה חברתית תוך ניתוחה בכלים הגותיים ופסיכולוגיים. רומן זה, הנחשב לאחד משיאי יצירתו, זיכה אותו בפרס ביאליק לספרות יפה.
משנות השמונים המאוחרות ועד היום פירסם שחם יותר מעשרה ספרים. "ספר חתום" (1988) ו"דור המדבר" (1991) הם שני חלקיה של הביוגרפיה הספרותית שלו. בין השאר עוסקת הביוגרפיה בדמותו של אביו, אליעזר שטיינמן, ובהשפעותיה של יצירתו. מעשה הכתיבה הביוגרפית נידון בהרחבה בספרו "קרן אקסודוס" (2006), שבו ביוגרף נקרא לכתוב את מסכת חייו של עסקן אפור, ודרך חקירת קורותיו נפרשת תמונה של דור שלם.
התמות המרכזיות ביצירתו נוגעות למציאות החיים בארץ, דרך סיפוריהם של הלוחמים, המהגרים והאמנים. הממד האקטואלי מקבל משמעות אוניברסלית, הנגזרת מאופיין של הדמויות ומדרכי ההתמודדות שלהן. סגנון כתיבתו צמוד לריאליה, אולם תוך יצירת תודעה שאינה בהכרח "אובייקטיבית", אלא נאמנה לתהליכים הנפשיים שעוברים הגיבורים. רוב גיבוריו הם בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה, רמת התבטאות מרשימה וכושר ניתוח חד.
אופייה ההגותי של יצירתו מועצם באמצעות השימוש בנוסח הכתיבה המונולוגית, שקיומה בולט במיוחד ביצירתו המאוחרת. באמצעות דיווחים יומניים, קטעי זיכרונות, מונולוגים פנימיים וכו', נדחקת המציאות לטובת פרשנותה על ידי הסובייקט, שלעתים מפוצל לכמה קולות.
התקבלותו בציבור הקוראים והמבקרים ידעה עליות ומורדות. הביקורת בכללותה עברה שינוי בתפישתה את "דור הפלמ"ח". אלה נחשבו, עם הופעתה של ספרות שנות השישים, כ"מגויסים" יתר על המידה לעלילת-העל הציונית, וקולם הריאליסטי נתפש כנחות לעומת קולם המודרני של יוצרי שנות השישים. תפישה זו השתנתה בהדרגה בשנות התשעים, וכיום מציגה הביקורת עמדה אמביוולנטית, המפרקת את מקשת "דור הפלמ"ח" ומתמקדת יותר באורח התמודדותם עם מיתוסים לאומיים ויהודיים שונים, וגם שמה יתר דגש על אמנות הסיפור הייחודית לכל יוצר ויוצר. יצירתו של שחם פילסה את דרכה בעקיבות אל לב הקוראים וגם אל שולחנות האקדמיה. ספרו "רביעיית רוזנדורף" היה לרב-מכר וסימן ציון דרך משמעותי בהתקבלותו.
ספריו תורגמו ללשונות שונות. "עצם אל עצמו" תורגם לאנגלית (1993), "הם יגיעו מחר" תורגם לשמונה שפות, ו"רביעיית רוזנדורף" לשבע שפות. במשך השנים זכה בפרסים רבים, בהם: פרס מטעם תיאטרון "הבימה" על "הם יגיעו מחר" (1950), פרס ניומן מטעם אוניברסיטת בר-אילן על מכלול יצירתו (1993) ופרס אקו"ם על מפעל חיים (1986). ב-2012 קיבל את פרס ישראל. ספרו האחרון הוא סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי (2015) המספר את סיפור חייה האמיתי של אמו, ורדה שטיינמן, שהוסתר מבעלה ומילדיה, ושנודע לו מקרובת משפחתו לאחר פטירת אמו.

אורן, יוסף. "האושר שמעבר לפרגוד בסיפורי נתן שחם". "הסיפור הישראלי הקצר". ראשון לציון: יחד. 1987. 56-46; בן יהודה, מעין. "נתן החכם". "מאזניים" 80 (6-5). 2006. 63-62; יצחקי, ידידיה. "שורשים ונוף: עיונים ביצירת נתן שחם". "עלי שיח" 33. 1993. 86-83; מהלו, אביבה. "וכי עירום אתה?! אמת ומיתוס בסיפורי דור הפלמ"ח". באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. 2008; קדמי, יחיאל. "בצבת "גוף ראשון רבים" של נתן שחם". "עלי שיח" 3. 1976. 130-124; שמיר, זיוה. "פואטיקה ופוליטיקה ביצירתו של נתן שחם". "עלי שיח" 40. 1998. 33-25; שקד, גרשון. "תמיד אנחנו "גוף ראשון רבים"? (נתן שחם)". "הסיפורת העברית 1980-1880" כרך ד. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1993. 347-317.

מוריה דיין