סופר
נולד בחברון לאביו אליהו סרוי, סוחר טקסטיל דמשקאי, ולאמו רבקה לבית קסטל, בת למשפחה ספרדית מיוחסת מחברון. ראשית חינוכו ב"כותאב", החדר הספרדי, והמשכו בישיבת "שדי חמד" בחברון. בגיל שמונה-עשרה עזב את הישיבה ורכש השכלה בבית המדרש הגרמני למורים של חברת "עזרא" בירושלים, שבו התוודע לרעיונות ההשכלה והוסמך כמורה ב-1909. בירושלים נחשף לציונות בתיווכם של ש"י עגנון ויצחק בן-צבי, ומאוחר יותר אף זכה לתשומת לבו של דוד בן-גוריון, שהחשיב אותו למומחה בענייני התרבות הערבית. תחילה עסק בהוראה במזכרת בתיה, ולאחר מכן בדמשק ובבולגריה, שם שהה כשמונה שנים ונישא לאשתו הראשונה, פנינה גינגולד. ב-1919 חזר לחברון בלוויית אשתו ובנם הצעיר, ידידה (שמיר), והתמנה למזכיר היישוב היהודי בעיר, וכן לימד ערבית, ספרות והיסטוריה. לאחר פטירת אשתו נישא בשנית לשרה לבית קאליש. במסגרת תפקידו הזעיק את החיילים הבריטים להגן על היישוב בחברון מפני פרעות בזמן חגיגות נבי מוסא. ייתכן שפרט זה קשור ליצירתו המרכזית, הנובלה "נקמת האבות" (מצפה, 1927). שנה לפני מאורעות תרפ"ט עברה המשפחה מחברון לטבריה, ואף על פי שלא נכחו בפרעות, שמי הושפע עמוקות מהאירוע הרצחני. ב-1930 עבר לחיפה, ובה התגורר עד לפטירתו, אך העיר חברון נשארה בלב הווייתו, והוא אף תיכנן לכתוב רומן רחב יריעה על קורות הקהילה בה. שמו נקשר רבות בשמו של יהודה בורלא. השניים התיידדו בנעוריהם, עברו מסלול הכשרה דומה, ואף כתבו על החברה הערבית והיהודית-ספרדית, אולם ניכרים הבדלים גדולים בתפישת עולמם ובמשנתם הספרותית.
סיפורו הראשון, "העקרה: מחיי הספרדים", התפרסם ב-1907 בכתב העת "העומר", בעריכת יעקב פיכמן. הסיפור עוסק באישה, בת היישוב הישן, המתירה לבעלה לשאת אישה שנייה עקב עקרותה, ומציג את קשיי הגיבורה עם קבלת בעלה את הצעתה. התקבלות הסיפור פתחה בפני שמי את דרכו כסופר, והוא החל לפרסם את יצירותיו בעיתונים ובכתבי עת לספרות כגון "מולדת", "התקופה" ו"העברי". אשר ברש ויעקב פיכמן היו תומכיו ועורכיו. לאחר מותו איגד ברש את יצירותיו בספר "סיפורי יצחק שמי" (1951), תוך השמטת סיפורים ומאמרים שכתב שמי, לפי בקשת המחבר. עיקר כתיבתו העיתונאית עסקה בחינוך ובספרות ערבית חדשה. כמו כן נותרו בעיזבונו מכתבים רבים שכתב, המתארים את תהליכי כתיבתו ואת המצוקה הכלכלית והנפשית שאליה נקלע במשך חייו. מדובר בחומר ארכיוני רב-ערך שראוי היה משכבר שיראה אור בספר.
למרות יבולו המצומצם, הכולל שישה סיפורים קצרים ונובלה אחת, זכתה יצירתו להתעניינות רבה, הן בביקורת הספרות "העברי"ת והן בביקורת הספרות הפלסטינית. השכלתו התורנית, המזרחית והמערבית של שמי סייעה לו ליצור שפת כתיבה ייחודית, המורכבת מלשון הספרות "העברי"ת, על משלביה השונים, תוך שילוב מילים ומונחים רבים בערבית. אמנם שתי מגמות עיקריות בכתיבתו: האחת ספרדית יהודית והשנייה ערבית, אך מרב העניין ביצירתו נבע בשל כתיבתו על התרבות הערבית בת הארץ והסביבה. הנובלה "נקמת האבות", שנחשבת לשיא יצירתו, פותחת צוהר להכרת התרבות הערבית, כפי שהבינה שמי. במרכזה עומדות חגיגות העלייה לרגל ל"נבי מוסא", שבמהלכן נוצר עימות בין דמותו של אבו אלשואריב, מנהיג צעירי שכם, לבין מנהיג צעירי חברון, שמסתיים ברציחתו של האחרון. אלשואריב נמלט, רדוף רגשי אשמה, ושוקע עד למותו בסוף הנובלה. היכרותו של שמי עם התרבות הערבית, שפתה ומנהגיה, הביאה את גרשון שקד (1970) לכנותו: "סופר יהודי-ערבי שכתב עברית". לטענתו, יחד עם שימושו של שמי בצורות ספרותיות מערביות (הנובלה והסיפור הקצר) וכתיבתו הריאליסטית, שמי היטיב להבין את המנטליות הערבית, ופירש את מהלכי גיבוריו תוך הבנת מניעיהם הפסיכולוגיים. אנטון שמאס ציין על גבי כריכת הספר של המהדורה האנגלית של כתבי שמי בשנת 2000 כי "נקמת האבות" היא הנובלה היחידה בספרות "העברי"ת החדשה שבה מעוצבים עלילה, דמויות ומרחב פלסטיניים לחלוטין. ב-2006 תורגמה יצירתו לצרפתית.
בדומה לחוקרים נוספים, חנן חבר (2004) מסתייג מהגדרתו של שקד את שמי כסופר יהודי-ערבי, אף כי גם הוא רואה בזהותו המורכבת את המפתח להבנת יצירתו. כיהודי-ספרדי-ציוני, המכיר ואוהד את התרבות הערבית, ניצב שמי בפני מורכבות כפולה, שהתמודדותו עמה יצרה פואטיקה ייחודית: תיאור התרבות הערבית תוך נאמנות לידיעותיו ולאידיאולוגיה הציונית, ובמקביל היענות לנורמות הכתיבה האוניברסליסטית שהובלה על ידי יוסף חיים ברנר. שמי כותב על הסובייקט הערבי בעזרת מספר ערבי, אך שופט אותו על פי ערכים אוניברסליים, ומוביל לפירוקו בהתאם לתפישה הציונית. לטענת חבר, מהלך דומה מתקיים גם ביחס למגמה הספרדית-יהודית בכתיבתו. יחד עם חשיפת המנהגים הייחודיים לחברה זו, פועל שמי לפירוק הסובייקט היהודי-ערבי: דמויותיו המזרחיות נבחנות בקנה מידה אוניברסלי ומפורקות על ידו.
בשנת 2016 התפרסם בסדרת ״רטרו״ הקובץ טחנת החיים שבו כל הסיפורים שפרסם שמי בחייו וסיפור חדש ואוטוביוגרפי שפורסם בקובץ זה לראשונה.

בן ציון, יהושע. "יצחק שמי – 'סופר ערבי שכתב עברית'? חברון 1888 – חיפה 1949". "אפיריון" 104. 2008. 41-36; הלוי, יוסף. "מנהגים והליכות ביצירתו של יצחק שמי". "מחקרי ירושלים בפולקלור" ט"ו. 1993. 116-97; חבר, חנן. "יצחק שמי: אתניות כקונפליקט בלתי פתור". "תרביץ" ע"ג. 2004. 164-151; שקד, גרשון. "יצירתו של יצחק שמי". "ירושלים: שנתון לדברי ספרות ואמנות" ג'-ד'. 1970. 225-199;
Hoffman, Adina. "In Search of Yizhaq Shami". Raritan 28. 2009. 1-9; Tamari, Salim. "ishaq al-Shami and the Predicament of the Arab Jew in Palestine". Jerusalem Quarterly 21. 2004. 10-26.

רון לסרי