מבקר ספרות
נולד בעיר באראנוביץ' מדרום למינסק. למד בגימנסיה עברית ופולנית ועלה לישראל ב-1934. סיים תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים (1939) בנושא "המלחמה הספרותית בין החרדים והמשכילים" – חיבור שהדפיסו בהמשך כספר בצירוף הקדמה מאת יוסף קלוזנר (דביר, 1954). בכור מאמריו בביקורת הספרות העברית, "משהו על מגלה טמירין" ("גליונות", 1940), נוגע ביצירה לוחמנית – שהיא אבן יסוד בז'אנר הסאטירי-פרודי, ובמידה רבה מציינת את נטייתו התמידית לפולמוס ולהתנצחות. החל בכתיבת עבודת הדוקטור בהדרכת דב סדן, על שירתו "הארץ"-ישראלית של המשורר אורי צבי גרינברג בשנים 1939-1924. שימש כמורה בבתי ספר תיכוניים ברמת גן (בעיקר בגימנסיה "אהל שם") וכמרצה באוניברסיטת תל אביב, שבה ביקש להשלים את לימודיו האקדמיים.
הפולמוס האידיאולוגי-תרבותי כמקטע בתוך השיח הרחב על מגמותיה התרבותיות של היהדות והישראליות המודרנית בשנות המדינה, הוא האפיק המחקרי שבו בחר הן בימי לימודיו האקדמיים והן כמבקר ספרות. כל מאמריו ב"גליונות" וב"הארץ" ניחנו באותה מידה של נחרצות, פסקנות ושיפוט ערכי, לרוב מתוך עמדה שוללת. ביקורתו שמרה אמונים לצורות ספרותיות קלאסיות, כשם שראתה עצמה שלוחה של ערכי היהדות בגילומם הנורמטיבי בעולם ההלכה והמחשבה היהודיות. מתוך עמדה זו יצא חוצץ כנגד מה שראה כניהיליזם המחפה על היעדר כישרון ספרותי בכתיבה הלירית בשנות הארבעים והחמישים. מיטב משוררי המודרנה בשנים אלה הותקפו על ידו: אמיר גלבע, יהודה עמיחי, נתן זך, אנדד אלדן, משה דור, שלמה זמיר, משה בן-שמחון, ישראל פנקס ואחרים. בפרספקטיבה מאוחרת נראה כי איש לא יצא נקי מלפניו – למעט המשורר הנערץ עליו, אורי צבי גרינברג. את מסותיו אלה קיבץ בספר "לאן הם הולכים? חתך בשירתה של ישראל הצעירה" (אלף, 1968). דומה כי ספר זה הקים חיץ בלתי עביר – מחסום של חשד וטינה – בינו ובין כותבי השירה העברית עד ליום מותו.
אף כי בתחום ביקורת השירה העברית של "דור המדינה" נדחה לחלוטין, אי-אפשר לבטל את מסותיו על השירה העברית בדור הקודם לו. מסתו "אני אחד שהוא שניים" על שירת ש' שלום היא מסת מופת בתחום ההשוואה בין השירה הסימבוליסטית האירופית לשירה הסימבוליסטית העברית. ידיעותיו העמוקות בספרות האירופית בלשונותיה השונות (פולנית, צרפתית, אנגלית, גרמנית ויידיש) הכשירו אותו כמבקר חד-מבט ובעל אינטואיציות מרשימות ביותר. מסותיו על שירת אורי צבי גרינברג, מי שהיה ידידו האישי ונערץ עליו כמנטור ספרותי, הניחו יסודות לחקר שירת המשורר עוד טרם נפנתה הביקורת העברית להתבונן בגדולתו כראוי לו. אלה הן עבודות חלוציות מופתיות מסוגן: מקצתן התבוננויות קרובות בטקסטים נבחרים, ואחרות בעלות תנופה רחבה וכוללת בתופעות עקרוניות בפואטיקה ובתמטיקה של שירת אצ"ג בעברית וביידיש. משאת נפשו להשלים חיבור מקיף על שירה זו לא התגשמה. מסותיו על שירת אצ"ג כונסו בספר רק לאחר מותו: "גולף הכלים של הכוסף: מסות על שירת אורי צבי גרינברג" (י' גולן, 1993).

ליפסקר, אבידב. "מבוא". "גולף הכלים של הכוסף: מסות על שירת אורי צבי גרינברג". תל אביב: ירון גולן. 1993. 30-9.

אבידב ליפסקר