חוקר ספרות
נולד בפירניץ, מוראביה. בן לרב עיר הולדתו, קיבל חינוך ישיבתי והוסמך כרב בישיבת פרנקפורט. ב-1933 השלים כתיבת דיסרטציה על "פאוסט" של גתה כחלק מלימודי דוקטורט בספרות גרמנית באוניברסיטת פרנקפורט. שימש כמורה בגימנסיה בעיר ברין וכרב העיר עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1939 עלה לארץ ישראל והשתתף בהרצאות החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. התיישב בחיפה ולימד ספרות בגימנסיה הפרטית "חוגים". עם תלמידיו מאותן שנים נמנו נתן זך ודליה רביקוביץ. ייסד את המחלקה לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, שבראשה עמד מ-1956 עד יום מותו. מחברם של מאמרים, מסות וספרי מחקר על הספרות העברית והכללית ועל מחשבת היהדות.
מאמרי הביקורת הראשונים שלו בעברית החלו להידפס בעיתון "הארץ" – הראשון שבהם ב-1941, על ספר סיפוריו של ש"י עגנון "אלו ואלו", ומאז ליווה את יצירתו בדברי פרשנות שהקנו לו מעמד בכורה בין פרשני עגנון. בשל קרבתו לעגנון וידיעותיו בספרות הגרמנית ובשפתה היה קורצווייל מעורב בהשתדלות למען הענקת פרס נובל לסופר זה, אף שהאחרון לא גמל לו בהזמנה לטקס חלוקת הפרס בשטוקהולם. ביצירתו של עגנון ראה קורצווייל את הדוגמה המובהקת למשבר העמוק שעברה התרבות היהודית בשלהי המאה התשע-עשרה. היא סימנה בעבורו את הקינה הגדולה על עולם יהודי שוקע שהחילוניות וה"קִדמה" האירופית מפוררות אותו.
בתוך המחשבה על פרשנות עגנון נבטו גרעיני מחשבתו על ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, וכן כמה מהנחות היסוד שלו על מדעי היהדות בכלל. מחשבה זו היתה קשורה אצלו באופן ההבנה של תופעות המודרניזם האירופי, כפי שהכיר אותו ואת ההגות על אודותיו בימי חניכותו בגרמניה. נראה כי יותר מכול הושפע מהוגה הדעות, העיתונאי והפולמוסן היהודי-וינאי קרל קראוס, שבמסותיו תקף בחריפות את הכיסוי האופטימיסטי-ליברלי של גילויי המודרניזם במפנה המאה. בעיוניו המוקדמים בספרות האירופית טיפל קורצווייל, ברוח ההבחנות של התיאורטיקן אריך אוֹאֶרבך בחיבורו "מימזיס" (1958), בשאלת תפישת המציאות בעיני סופרי אירופה. כמו כן ניכרת בהם יראת הכבוד שחש כלפי המחשבה של ב' פסקל והמחשבה של ס' קירקגרד, כהוגים העומדים על משמר הרליגיוזיות של ההומניזם האירופי. נראה כי כמה מהנחותיו על הרוח ההומניסטית האירופית הושפעו ממחשבתו של ארנסט רוברט קורציוס, בחיבורו הגדול "הספרות האירופית והלטינית של ימי-הביניים" (1948).
את מחשבותיו הספרותיות-תרבותיות הדפיס כמסות בעיתון "הארץ" ולימים כינסן בספרו "מסכת הרומן והסיפור האירופי" (1973), ובו פרקי עיון נרחבים על סרוואנטס, בלזק, סטנדאל, גוגול, פרנץ קפקא, מאכס פריש ואחרים. מאמריו על המחזאות האירופית נדפסו לאחר מותו בספר "הדרמה האירופית" (1979). למעשה לא חדל אף פעם מלעסוק בספרות העולם, שבה ראה בסיס רחב והכרחי להצגת ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית – תחום העיון המרכזי שלו, שאותו פרש בחיבורו "ספרותנו החדשה" – "המשך או מהפכה?" (שוקן, 1959; מהדורה מורחבת, 1965). כאן הגיע לזיקוק מרוכז של עמדותיו ביחס לאופי הצמיחה וההתפתחות של הספרות העברית החדשה, שאותה ראה כתגובה אמנותית למשבר עקרוני שאינו מאפשר את קליטתה על קו רצף אחד עם הספרות היהודית (בלשונות היהודים) שעד לאמצע המאה התשע-עשרה.
במסת הפתיחה לספר ניכר כי הוא מגיב למפגש האישי שלו עם דרכי הוראת הספרות העברית, כפי שחווה אותן בימי ישיבתו בירושלים באוניברסיטה העברית. שם יכול היה לראות מקרוב את צורת ההפעלה של עקרונות היסטוריוגרפיים במיפוי הספרות העברית כדרך שהציגו אותם מוריה הסמכותיים: יוסף קלוזנר, פישל לחובר, ח"נ שפירא ושמעון הלקין. לטעמו שגו אלה כשמיעטו בחשיבותו של היסוד החילוני בהשכלה העברית של המאה התשע-עשרה, וטעו כשניסו לנעוץ את ראשית הספרות העברית החדשה בהופעותיהם של טקסטים מוקדמים יותר (כמו אלה של רמח"ל) רק מהיותם נתונים מחוץ לגדר הטקסטואליות ההלכתית או הריטואלית של העולם היהודי. הוא סבר כי הבחנה זו היא טכנית בלבד, בשעה שהתופעה החשובה לאבחון המודרניזם של הספרות העברית היא חוויית ההתפרקות מהמחויבות לסמכות דתית (אל) – דהיינו ההשעיה המודעת של היסוד הטרנסצנדנטי, שהוא לטעמו היסוד המכונן של טקסטים יהודיים בכל הדורות. חילוניות זו אינה הימנעות פסיבית גרידא מחומרי העיצוב הסביבתיים-דתיים, אלא יסוד פעיל-רפורמטורי הלוחם בערכיה הדתיים של קהילה זו. באספקט האנטי-דתי – בין שהוא גלוי כביצירת יל"ג ובין שהוא סמוי כביצירת הזז – הוא ראה את המניע היצירתי המרכזי של הספרות העברית החדשה.
באסכטולוגיה ההיסטוריוגרפית פסימיסטית זו אפשר לזהות את עקבות השפעתה של מחשבת אוסוואלד שפנגלר בחיבורו "שקיעת ארצות-המערב" (1917), אף שקורצווייל ביקש לחשוף שוב ושוב את שורשיה במחשבה הניטשיאנית והברגסונית, שבה איתר את מקורה של המחשבה החדשה על ויטליזם אנטי-דתי (ולעתים פנתיאיסטי) שבחיים המודרניים. מעניינת במיוחד היא המסה על הכנעניות: "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים"'. המסה חורגת מן הדיון הטקסטואלי ביצירות מן הספרות העברית החדשה – אשר אם להודות על האמת, אליהן הוא כמעט ואינו מתייחס, אף שהוא מאזכר אותן – והוא פונה לעיון עקרוני בשאלת העבריוּת החדשה "הארץ"-ישראלית כפי שהופיעה בשנים שלפני קום המדינה ביצירות של אותו חוג שבראשות יונתן רטוש, אהרן אמיר ואחרים. המסה חותרת תחת הנחת המקוריות הישראלית-מקראית-מסופוטמית שבבסיס הכנעניות, ומגלה את שורשיה במחשבת ההשכלה ובספרות התחייה. במסה זו משחזר קורצווייל רשת תרבותית מסועפת, רומנטית-אירופית מצד אחד, חילונית משכילית מצד שני, וּויטליסטית פנתיאיסטית נוסח ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי והזז מצד שלישי, שבתוכה מכוננים בני החבורה את "הדיבור העברי" החדש שלהם. ארכיאולוגיה זו של השיח הכנעני פירקה למעשה את טענת החידוש התרבותי והפוליטי של חברי התנועה, שקורצווייל ראה בה סכנה לתרבות היהודית בישראל של טרום-המדינה, ואשר הנחותיה חילחלו אל ההוויה הישראלית ואל הרטוריקה הפרגמטית של הציונות בדור המדינה.
נדבך חשוב בעבודתו הוא מחקריו ביצירת ביאליק וטשרניחובסקי בספרו "ביאליק וטשרניחובסקי: מחקרים ביצירתם" (1971). גם כאן מסתמנת עמדה המתנגדת למסורות הדיבור הביקורתי המקובלות לפניו. אלה האחרונות התבססו בעיקר על מחקר ביוגרפי שהוצב ברקעו של העיון הפרשני והוחדר אל תוך קריאת הטקסטים, כיסוד שבלעדיו הפרשנות הספרותית כמעט ואינה אפשרית. למרות היותו מרוחק מגישות פרשניות של "קריאה צמודה", ביקש קורצווייל לכונן מהלך מתודולוגי של ניתוק הטקסט מן הידע הביוגרפי העומד ברקעו, וביקש לאמץ צורה חדשה של קשב אל הדיבור הספרותי, שיש לו לטעמו מהלכים אוטונומיים אמנותיים משלו, שאותם כינה: "אימננטיים". ההקשבה אל הקול הפנימי של היצירה נראתה לו תמיד כמין התנגדות לרעשיה המפריעים של הביוגרפיה הספרותית, שהיא תמיד מעורבת עם "קולות מטעם" אידיאולוגיה חברתית, מיתוס לאומי או פולקלור מומצא. באופן זה ביקש לפרק את המיתוס הפופולרי של "ביאליק המשורר הלאומי" ולהצביע דווקא על הבקיעים הפרסונליים, הדתיים והלאומיים שהדיבור השירי שלו מבטא. השוני בין ביאליק לטשרניחובסקי נראה לו זניח, ובמהדורה השלישית לחיבורו זה שב וטען בתקיפות כי השיבה למיתוס פנתיאיסטי נוסח טשרניחובסקי היא משברית באותו אופן שמייצגת התמה של "שיבה מאוחרת" בשירת ביאליק ובמפעל הכינוס שלו ("המשותף לשירי ביאליק וטשרניחובסקי"). כמה מהבחנותיו הפרשניות לגבי שירת ביאליק נעשו יסוד להתבוננות בשירה זו: יחסי סובייקט (אני) ואובייקט (עולם); שיבה ומוות בשירה הפרסונלית; המתח בין השיר לדממה. מה שאין כן לגבי שירת טשרניחובסקי שלמרות הערכתו אליו, ניכר ריחוקו ממנה.
בחיבורו המופתי "מסות על סיפורי ש"י עגנון" (1966) ביקש לשחרר את הדיון בעגנון מן המעטה הלוקלי-פולקלורי של יצירותיו ומן השיח הביקורתי המלווה אותן – על הסופר הדתי-התמים – במגמה לחשוף את המודרניות הסוערת שלו. אף שקדמו לו בחקר עגנון חוקרים משמעותיים – כמו מ' ליפשיץ, ג' קרוינקר וד' סדן – הוא היה הראשון שהעמיד טיפולוגיה כוללת על אפיקה גדולת ממדים זו, ובעיקר הסתכלות שיטתית במכלול הרעיוני, המוטיבי, התמטי והפואטי שלה.
חיבורו "בין חזון לבין האבסורדי" (1966) מסכם את חיבוריו על הספרות העברית. בפתח הספר הציג פרק מסות על שירת אורי צבי גרינברג, שאותן כתב במקביל לסמינרים שבהם לימד באוניברסיטה שירה זו בשנים שבהן הוחרמה כליל על ידי ההגמוניה החינוכית במדינת ישראל.
במסות אלה פיתח בהרחבה את השקפתו כי "הנוף השירי… הוא אותו הנוף ההיסטורי שהוא נוף של נוכחות המיתוס החי […] שהוא מציאות המציאויות! […] הראות ההיסטורית-מיתית היא בשביל המשורר אמת מוחלטת […והוא המשורר] מי שחי מתוך ידיעה עמוקה של תבונת העתים, שהיא תבונת הנוכחות ההיסטורית החיה" (86). בשירת גרינברג מצא קורצווייל דוגמה לאותנטיות של חוויית הרציפות ההיסטורית, שרק מעשה האמנות יכול לגלמה מעבר להכרת המציאות החשופה, שאותה מתאר מדע ההיסטוריה. שירת גרינברג נעשתה בספר זה לאבן הבוחן שלמולה אומד מבקר הספרות העברית את הטקסטים השונים של הספרות העברית, ובהם טקסטים של המרכזיים בסופרים בני דורו: י' למדן, ש' שלום, א' שלונסקי, נ' אלתרמן, י"ח ברנר, א"נ גנסין וי' שנהר. בכולם מוצא קורצווייל סממני ניהיליזם והתפוררות של המצב הקיומי היהודי החדש – בכולם ראה צל קלוש להישג המונומנטלי של שירת אצ"ג, שהיא בלשונו "נוכחות נצחית של סינַי".
בספר זה השלים קורצווייל את הקנוניזציה של יצירת עגנון ויצירת גרינברג כשני עמודי התווך של הספרות העברית החדשה, משום כנות המבע שלהם ביחס לשאלת העוצמה של רציפות הקיום היהודי והבקיעים שמתחוללים בו, ומשום ההישג הפואטי המותאם לביטויו של משבר זה.
מול הקאנון הזה פיתח שיח פולֶמי, תוקפני, אירוני ומריר כלפי מה שנראה לו כאנטי-קאנון. מאפייניו של השיח הזה מצטיירים במסת הסיום "אמנות הסיפור או ליטראריזציה של החיים?" שבפרק החתימה של "בין חזון לבין האבסורדי". במרכזו של פרק זה ניצבת התקפה עזה על הרומן "ימי צקלג" מאת ס' יזהר, שראה בו כישלון אפי הכתוב בידי אב-טיפוס של סופר-צבר נרקיסיסט וקרתני, המנוער מכל ידיעה של מסורות מחשבה על הסוגיות המוסריות והמטפיזיות שהפרוזה שלו מבקשת לתארן. את עמדתו זו שב והביע כלפי הפרוזה של סופרי דור הפלמ"ח: י' מוסינזון, נ' שחם, פ' שדה ואחרים. ביקורת דומה, אף כי מטעמים אחרים, הוטחה גם בשירתם של יהודה עמיחי ונתן זך. יוצאים מכלל זה המשוררת דליה רביקוביץ והסופר א"ב יהושע, שליצירות הביכורים שלהם הקדיש מסות אוהדות. דברי ספרות אלה כונסו לאחר מותו בספר "חיפוש הספרות הישראלית: מאמרים וביקורת" (1982).
לצד המוניטין שיצא לו כמבקר ספרות, קנה לו מעמד מיוחד כמבקר תרבות וכהרמנויטיקן בעל עמדות עקרוניות לגבי מדעי היהדות. עמדות אלה סוכמו בשני חיבוריו: האחד "במאבק על ערכי היהדות" (1969) והשני, שראה אור לאחר מותו, "לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו" (1976). ביסוד מחשבתו עמדה השאיפה להבין את ההיסטוריה היהודית הבנה כולית, על בסיס התבוננות מטפיזית רחבה שבוחנת את היחסים שבין ההיסטורי הריאלי-האימננטי ובין המטפיזי והטרנסצנדנטי. אף שהגות זו התנסחה בשפה הֶגֶליאנית סירב קורצווייל לגזור תאימות מוחלטת בין השניים, והעניק תמיד מעמד של עודפות ליסוד הטרנסצנדנטי, שאותו זיהה תדיר עם האל. במבחן מערכת היחסים הזאת העניק קורצווייל מעמד של ראשוניות ליצירה האמנותית בכלל וליצירה הספרותית בפרט, וקבע כי "זכות קדימה לאמן לפני ההיסטוריון, לשירה לפני ההיסטוריה" ("במאבק על ערכי היהדות", 268).
קורצווייל הוא חתן פרס ביאליק ל-1962. סמוך למותו הוציא לאור את קובץ הסיפורים "הנסיעה" (עם עובד, 1972), הנושא עליו קווי דמיון מביכים ליצירות עגנון וקפקא. עם זאת יש בסיפורים ערך למי שמבקש להתבונן ביסודות הנפשיים והתרבותיים שהדריכו את עבודתו האינטלקטואלית. סמוך להדפסתו של כרך סיפורים זה שלח ברוך קורצווייל יד בנפשו.

אדלר, מ' (עורך). "ספר ברוך קורצוויל". תל אביב: שוקן ואוניברסיטת בר-אילן. 1975; אברהם, בלט. "לדיוקנו של ברוך קורצוויל". "בנתיב סופרים". תל אביב: המנורה. 1967. 95-105; גולצ'ין, משה. "ברוך קורצווייל כפרשן של תרבות". רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 2009; לאור, דן. "קורצווייל והכנענים, בין תובנה למאבק". "המאבק על הזכרון". תל אביב: עם עובד. 2009. 282-295; מוקד, גבריאל. "ברוך קורצוויל והספרות הצעירה". "בזמן אמיתי". תל אביב: עכשיו. 2011. 135-131; רוני, מירון. "ספרות, מציאות וטרנסצנדנציה: עיון במפעלו הפרשני של ברוך קורצווייל". "עיונים ביהדות" 1. 259-231.

אבידב ליפסקר