משורר, מתרגם, מבקר וחוקר שירת ימי הביניים
נולד ברדאוץ, בוקובינה. כבן ארבע היה כאשר נסע אביו, יוסף פגיס, לארץ ישראל כדי להכין בית למשפחתו. חודשים ספורים לאחר נסיעתו של האב ארצה נפטרה האם, יהודית אוסלנדר, ממחלה פתאומית. פגיס נותר עם סבו וסבתו בבית משפחת אוסלנדר. אביו הגיע לבוקובינה ב-1939 וביקש לקחת עמו את בנו, אך סבתו סירבה. בפרקי הפרוזה שלו "אבא", שנכללו באסופת כל שיריו (1991), מצטט פגיס את תגובת הסבתא: "לאן תיקח את הילד, לחולות? למדבר?" (352). הוא נותר אפוא עם סבו וסבתו, ועמם נשלח אל מחנות העבודה במלחמת העולם השנייה. בספרה "לב פתאומי" (1995) מתארת אשתו, עדה פגיס, את הניסיון להתחקות אחר עקבות קורותיו בשואה: "דן לא הסכים לדבר על הגירוש. מה שעבר עליו באותו טרנספורט עכר את כל שנותיו, ובכל כוחותיו ניסה להסתיר זאת מעצמו ומאחרים. אחרי מותו לא הצלחתי לאתר את עקבותיו שם. איש מהמגורשים שדיברתי איתם לא פגש בו ולא שמע על משפחתו" (38). סודות ביוגרפיים נוספים אופפים את דמותו של פגיס עד היום.
ב-1.10.1941 נשלחה משפחת אוסלנדר, ועמם דן בן האחת-עשרה, יחד עם ארבעת אלפים יהודים אחרים, מרדאוץ לעיירה אוטאץ' בבסרביה ומשם לטרנסניסטריה. הסב נשלח למחנה אחד ופגיס וסבתו נשלחו למחנה עבודה אחר. הסב נפטר במהלך השואה מדלקת ריאות. בתום המלחמה חזר פגיס לביתו. זמן-מה אחריו הגיעה לשם גם סבתו.
ב-1946 עלה לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער". הוא עיברת את שמו הפרטי – שאותו לא הסכים לפרסם ברבים עד יום מותו – לדן. התחנך בחברת הנוער בקיבוץ מרחביה, ולאחר מכן למד ב"סמינר הקיבוצים", ובשנים 1951-1955 שימש כמורה במקום ואף לימד בבית הספר היסודי בקיבוץ גת. בתקופה זו הכיר את המשורר טוביה ריבנר, שליווה אותו כל חייו. בשנים אלה הכיר גם את לאה גולדברג והיה לבן טיפוחיה, וספריו הראשונים יצאו בזכות המלצותיה. ב-1956 עבר לירושלים ולמד אנגלית וספרות עברית באוניברסיטה העברית, ובמקביל שימש כמורה לספרות בגימנסיה "רחביה". ב-1976 נעשה חבר סגל בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולבסוף היה פרופסור מן המניין. הוא נשא משרה זו עד יום מותו.
היה חוקר חשוב ומשפיע, בעל מוניטין בינלאומי, בתחום שירת ימי הביניים העברית. מחקריו עוסקים, בין השאר, בשירת החול ובתורת השיר העברית בספרד ובתולדות החידה העברית באיטליה ובהולנד; ז'אנר שהיה קרוב ללבו, והוא יסוד מכונן ברבים משיריו.
במהלך חייו פירסם שישה קובצי שירה, וכן עסק בתרגום ובעריכה. פירסם את שיריו הראשונים בעיתון "על המשמר" ב-1949. ב-1959 פירסם את ספר שיריו הראשון, "שעון הצל" (ספרית פועלים). ספר שיריו השני, "שהות מאוחרת", ראה אור ב-1964. שני הספרים התקבלו כמעט בשתיקה. רק בספריו "ה"גלגול" (1970) ו"מוח" (1975), שבהם החל לגולל את סיפור השואה, זכה להתקבלות ניכרת יותר. ספר השירה "מלים נרדפות" (1982) כלל גם חלק בפרוזה, ""מחוץ לשורה"". בחלק זה הצליח לפרוץ את החוויה השואבת-כול של השואה על ידי חשיפה של חוויות אוטוביוגרפיות שקדמו לשואה. בכך המשיך בפרקי הפרוזה "אבא" שהתפרסמו לאחר מותו.
בשנים 1963-1967 פירסם פגיס רשימות בעיתון הילדים "מחנה גדנ"ע" בשם העט גד פנסי, שהוא אנגראמה לשם דן פגיס. בספרה "לב פתאומי" כותבת עדה פגיס כי ברשימותיו נחשף פגיס יותר מאשר בשיריו, שבהם הרבה הסוואות. לטענתה, הנימה הכללית של הרשימות מזכירה את סגנונם של עיתוני הילדים והנוער באירופה בין שתי מלחמות העולם, שבהם ניכרה האמונה כי בכוחם של התרבות, המוסר והתבונה להציל מן הרוע. ב-1973 הוציא פגיס את ספר הילדים הראשון, "הביצה שהתחפשה", שנמכר בעשרות אלפי עותקים, זכה לעשרות המחזות, והוא ספר אהוב מאוד עד היום. היה לו עניין רב גם בשירה העברית החדשה, ובמיוחד בשירתו של דוד פוגל, שאותה כינס במהדורת "כל השירים" (1966) בצירוף מבוא ומקורות.
מכלול שירתו התפרסם לאחר מותו בספרו "כל השירים" (1991) בעריכת חנן חבר וט' כרמי. לאחר מותו ראה אור ספרו "מחוץ לשורה" (2003). הספר כולל מסות ורשימות על השירה העברית המודרנית ובהן מאמרים על דוד פוגל, לאה גולדברג, אברהם בן יצחק, יעקב שטיינברג, חיים גורי ואברהם שלונסקי. את הספר ערך חנן חבר, שגם הקדים לו מבוא.
כמו כן תירגם שני ספרי שירה: "התבוננות בתחריטי גולגולת הפיל מאת הנרי מור בירושלים בזמן המלחמה" (1980) של שירלי קאופמן ו"הכד העתיק" של אריה לודוויג שטראוס (1960).
שיריו הראשונים מאופיינים בצורות שיריות מסורתיות של חריזה ומשקל. המבע השירי סגור בפני העולם ודמות הדובר כמו מתכנסת למין "בועה" – כשהיא עושה שימוש במנגנונים מתוחכמים של הגנה, הדחקה והכחשה של פרטי הריאליה של העולם הזה, המאיימים עליה. בה בעת ניכר כאן, ועוד יותר בשירים המאוחרים יותר, חיפוש תמידי אחר "המקום הריק", שאינו מכיל את השואה ושמערער על הקטגוריה המצמיתה "ניצול שואה".
ממד הזמן הוא מרכזי ביצירתו. בשיריו חוזרים ומתהפכים הזמנים במין "גלגול" אינסופי שמצליח לערבל בין נצחיות לחלופיות. למרות שפגיס פירסם את ספריו הראשונים בשנות השישים, הוא לא השתייך לחבורת "לקראת" של יוצרי "דור המדינה", ואף לא לחבורת היוצרים המאוחרת יותר של מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ ויונה וולך.
המחקר הספרותי העוסק בשירתו נוטה להדגיש את מבעו השירי כביטוי של סובייקט המצוי במצב פוסט-טראומטי. רוב החוקרים מציבים את הדובר במצב סטטי ודיכוטומי של גוף-נפש, ונוטים להתעלם משלל ההשלכות ששירתו אוצרת ביחס למורכבות משחק הזהויות שבה. שהרי אפשר לתאר את שירתו כתנועה לוליינית בין עקבות, סימנים וזהויות הצצים ונעלמים מחדש. חלקי זיכרונות, שברירי ביוגרפיה מגיחים ונעלמים, בבחינת "ראיות" שנגלות ונמחקות, עד כי לא ניתן "לתפוש" את קול הדובר. הפרסונה של "האני המדבר", בעיקר בקורפוס המוקדם של יצירתו, היא אחת ה"ישויות" הממירות-צורה והחמקמקות ביותר בספרות העברית.
בספריו האחרונים פרץ פגיס את כבלי השירה המסורתית אל עבר שורות רחבות, פרוזאיות, שבהן גם החל לכתוב על חוויות אוטוביוגרפיות שקדמו לתקופת השואה. מהלך זה הבשיל לחלוטין בפרקי הפרוזה "אבא", שבהם העז להתחקות אחר עקבות הביוגרפיה שלו, כמו גם אחר תוצאותיו של המהלך הזה: תחושת הזרות שחש הדובר כלפי הוריו, תחושת הנטישה הקשה שחווה מהאב, הכאב על מותה המוקדם של אמו, החרדה, הבהלה והתוקפנות – כל אלה מכלים את כוחו של הדובר ובסופו של הספר הוא מכריז על מותו.
זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1973). שירו המפורסם "כתוב בעפרון בקרון החתום" ("גלגול") נחקק על האנדרטה לזכר קורבנות השואה בבלז'ץ.

אזרחי-דקובן, סדרה. "'אתם שואלים כיצד אני כותב?' דן פגיס והפרוזה של הזכרון". "אלפיים" 10. 1994. 94-110; ברגמן, דבורה. "דרכו של דן פגיס בחקר השירה העברית". "מחקרי ירושלים בספרות עברית" י-י"א. 1987. 17-32; הוס, מתי. "קווים לפועלו המחקרי של דן פגיס". "מחקרי ירושלים בספרות עברית" י-י"א. 1987. 33-34; יעקבי, תמר. "החידתיות בפואטיקה המאוחרת של דן פגיס". "מחקרי ירושלים בספרות עברית" כ"ד. 2011. 181-222; פגיס, עדה. "לב פתאומי". תל אביב: עם עובד. 1995; שוורץ, יגאל. "'"הביצה שהתחפשה"', 'בפברואר כדאי לקנות פילים', דן פגיס ויואל הופמן, מודרניזם ופוסט-מודרניזם". "צפון – קובץ ספרותי" ז'. 2004. 293-277.

הדס שבת-נדיר ויגאל שוורץ