סופר ומסאי
נולד בירושלים לפניה וליהודה אריה קלוזנר. אביו היה דוקטור לספרות ועבד בארכיון הלאומי. דודו של אביו, יוסף קלוזנר, היה חוקר יהדות וספרות עברית בעל שם עולמי. למד בבית הספר היסודי הדתי "תחכמוני", ואת לימודיו התיכוניים התחיל בגימנסיה העברית ברחביה. בגיל ארבע-עשרה, שנתיים אחרי שאמו התאבדה, שינה את שם משפחתו מקלוזנר לעוז ועבר לחיות בקיבוץ חולדה. התאבדות האם והמרד בבית הרוויזיוניסטי עתידים להשפיע במידה רבה על עולמו החווייתי והספרותי. "מגיל ארבע-עשרה אני כאן, בחולדה. אבל זה כבר גיל מבוגר מאוד. התבניות כבר ישנן. אני בא ממשפחה רוויזיוניסטית ותיקה, ואני חושב שהמעבר החריף הזה מאפשר לי להיות 'סוכן' זר, גם בחולדה וגם בירושלים", אמר באחד הראיונות הראשונים שהעניק. הוא השלים את לימודיו התיכוניים בחולדה והיה חבר הקיבוץ במשך יותר משני עשורים. אחרי סיום שירותו הצבאי בנח"ל למד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל עשרים ואחת נישא לנילי לבית צוקרמן, בת קיבוץ חולדה ובתו של ספרן הקיבוץ, ארכיונאית ומי שהקימה את ארכיון עמוס עוז באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הם היו נשואים למעלה מחמישים שנה (עד מותו של עוז) ונולדו להם שלושה ילדים: פרופ' פניה עוז-זלצברג, מרצה להיסטוריה ולמשפטים, גליה עוז, קולנוענית וסופרת ילדים, ודניאל עוז, משורר ומוזיקאי. מאז 1986 ועד 2012 עוז התגורר בערד ועד שנת 2012 כיהן כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
ספר סיפוריו הראשון, "ארצות התן" (כתר, 1965), זכה לשבחיה הנלהבים של הביקורת, והפופולריות שלו גאתה עם פרסום הרומן השני, "מיכאל שלי" (עם עובד, 1968). הוא הפך לאחד מנציגיו הבולטים של "הגל החדש" (לצד א"ב יהושע, אהרן אפלפלד ועמליה כהנא-כרמון) ולסופר הישראלי הפופולרי ביותר בדורו, הן בישראל והן מחוצה לה.
סיפורי "ארצות התן" נבנו כמערכת של גלגל בתוך גלגל, מה שמראה את המורכבות שלהם ואת תחומי העניין המגוונים של היוצר. במרכז המערכת נמצאת דרמה פסיכולוגית, מאבק נצחי בין האגו ל"צל", או בין הפעילות הנפשית המודעת ובין דחפים ויצרים היוליים. סביב מעגל פנימי זה נבנית דרמה משפחתית, המקבילה במהלכיה ובמתחיה לדרמה הנפשית. המעגל המשפחתי נטוע במעגלים חברתיים (הקיבוץ, ירושלים), נופיים (החשכה והתנים שסביב הקיבוץ) ופוליטיים (המאבק עם הערבים). הספֶרה האחרונה היא הרליגיוזית, והכוחות הפועלים בה הם אותם כוחות המרכיבים את הדרמה הנפשית: אור וחושך, יצר וחסד. הגיבורים, המיוסרים על ידי קרע פנימי, מנסים כולם לחבור לספֶרה זו. גם ביצירות אחרות שלו מראה עוז כי הדרך להשגת הקדושה טמונה במציאת אחדות ניגודים מפרה בין הכוחות המנוגדים המתרוצצים בנפש גיבוריו. הצד הרליגיוזי בעולמו התחזק בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים ברומנים כמו "לדעת אישה" (1989) ו"המצב השלישי" (1991). מונחים קבליים, שרווחו גם בספריו הקודמים, קיבלו דגש רב ברומנים אלה. אוצר המילים של פימה, גיבור "המצב השלישי", שזור במונחים קבליים אופייניים כמו תיקון, פגימה, גלגול, גולם, מהות, ניצוץ וספירה, והוא מתאר את עצמו שוב ושוב במונחים מתחום הקבלה הלוריאנית.
המבנה הרב-מעגלי הזה והמתחים התמטיים הכלולים בו מאפיינים את כל יצירתו של עוז. ככלל ניתן לומר כי העלילות משתנות מספר לספר, אבל הנושאים נותרו בעינם מראשית יצירתו ועד היום. המבנה הנזכר יוצר הקבלות מטפוריות רבות בין רובדי הטקסט השונים והוא מעניק לסיפור מורכבות רבה. חשיבות מרבית במערכת הזאת יש לדרמה המשפחתית. ספרו הראשון נפתח בסיפור ""ארצות התן"", שבו מזמין מתתיהו דמקוב לחדרו את גלילה, בת הקיבוץ, בת שש-עשרה, כדי לגלות לה שהוא, ולא בעלה של אמה, הוא אביה הביולוגי. במהלך הערב שבו מבלה גלילה בחדרו של דמקוב מנסה זה לפתותה ורק ברגע האחרון השניים נמנעים מגילוי עריות. נושא דומה חותם גם את הקובץ: בסיפור "אש זרה" מנסה הגיבורה לפתות את חתנה-לעתיד של בתה, המתואר כמה פעמים במהלך הסיפור כבנה. גילוי העריות פותח אפוא את הספר וגם חותם אותו. האבהות הכפולה מאפיינת רבים מגיבוריו של עוז. בצדה נמצא את האישה חסרת השקט, המלנכולית, שאינה מסתפקת בקיום המרופט שמציעים לה החיים (למשל, ב"מיכאל שלי" ובנובלה "הר העצה הרעה", 1976), וכן את החיפוש אחרי מבנים משפחתיים חלופיים (למשל, ברומנים "מנוחה נכונה", 1982, ו"לדעת אישה"). חשיבותם של הנושאים האלה בעולמו של עוז מתבררת, בין השאר, מהרומן האוטוביוגרפי שלו, "סיפור על אהבה וחושך" (2002).
במבנה הרב-מעגלי הזה תהליכים פסיכולוגיים-אישיים ותהליכים חברתיים-תרבותיים משתלבים ומשתקפים אלה באלה. עובדה זו מעניקה לספריו של עוז ממד חברתי-תרבותי רחב, ובו בזמן מאפשרת להם לזכות בפופולריות רבה למרות מורכבותם הטקסטואלית. הרומן "קופסה שחורה" (1987) מדגים זאת היטב. הרובד הפסיכולוגי של הרומן מוסווה מאוד (הגיבורים מאופיינים בעקיפין כדמויות אופייניות של "אנימה" ו"אנימוס", והרומן בוחן את עצם אפשרות הקשר בין המינים) וכמעט שלא הובחן על ידי קוראים ומבקרים. לעומת זאת, המתחים החברתיים בין אשכנזים לספרדים ובין שמאל לימין זכו למרב תשומת הלב של הקהל. שילוב זה של האישי והציבורי הגיע לשיאו ברומן האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך", שבו שתל המחבר את סיפור משפחתו בסיפור ההיסטוריה היהודית החדשה. האירועים ההיסטוריים מעניקים מכוחם ביצירה זו לאירועים האישיים, והסיפורים האישיים מחיים ומעצימים את הסיפור ההיסטורי.
המתח בין הרבדים הנפשיים השונים מתבטא ביצירת עוז במאבק בין קיום שטוח, בטוח וחסר חיים לבין פיתוייה של החוויה הסוחפת, ההרסנית, שמעבר לגבולותיו הבטוחים של הקיום היומיומי. המאבק הזה מתפרט בספריו למאבק בין אור לחושך, בין חיים למוות, בין אלוהים לשטן, בין רוח לגוף, בין גבר לאישה, בין יהודים לערבים, בין תרבות לטבע. ספריו נפתחים במאבק בין יריבים מושבעים, ומסתיימים בניסיון עיקש ועקבי להביא את ההפכים המתגוששים לידי קיום בצוותא. מראשיתה ניכרת אפוא ביצירה זו תנועה דו-כיוונית: מצד אחד, משיכה אובססיבית אל "מקום אחר" (כשם הרומן הראשון שלו, 1966), ניסיון בלתי נלאה לחשוף את צדדיה האפלים של התודעה ולחדד ככל האפשר את הניגודים בין ההפכים המתרוצצים בנפש. מצד אחר, ובמקביל, ניסיון עקבי להביא את הכוחות המתמודדים לידי דו-קיום בשלום ולזיקת-גומלין מפרה. ועם זאת, אחדות הניגודים המושגת בסיומן של יצירותיו היא, מטבע הדברים, ארעית מאוד, תחנה נוספת בדרך למאבק חדש ולספר חדש.
התפישה שעל פיה האויב הוא גם האח התאום, מופיעה שוב ושוב ביצירותיו של עוז. תפישה זו מעידה כי שלא כיוצרים עבריים אחרים (למשל, עגנון וא"ב יהושע), שהושפעו מהתיאוריה הפסיכולוגית של פרויד, אימץ עוז את רעיונותיו של קרל גוסטב יונג, והשפעתם עליו ניכרת בשלושה תחומים מרכזיים. ראשית, הצגת האגו כנקודה חלשה ובלתי יציבה בראשה של פירמידה, שעיקר נפחה הוא הלא-מודע הקולקטיבי (לא-מודע זה הוא מאגר של תשוקות ויצרים קדמוניים, אך טמונים בו גם יצירתיות ותבונה עליונה). שנית, התהליכים הנפשיים המרכזיים, המיוצגים ברוב היצירות, הם יונגיאניים אופייניים (האינדיווידואציה, מציאת העצמיות, מושגת על ידי השלמת הגיבור עם צדדיה האפלים של נפשו). שלישית, כתביו של יונג סיפקו לעוז מאגר מרכזי של סמלים, בהם המסע בעקבות האוצר כמסע נפשי שמטרתו גילוי העצמיות ("ארצות התן", "מקום אחר", "עד מוות", "מנוחה נכונה" ועוד), וגם סמלי האם הגדולה, סמלי העצמיות ועוד.
אחרי שפירסם קובץ סיפורים ושני רומנים במשך ארבע שנים (1965-1968), המשיך עוז לפרסם בעקביות רומנים וקובצי נובלות, בהם: "לגעת במים, לגעת ברוח" (1973); "קופסה שחורה" (1987); "לדעת אישה" (1989); "המצב השלישי" (1991); "אל תגידי לילה" (1994); "אותו הים" (רומן בחרוזים, 1998); "סיפור על אהבה וחושך" (רומן אוטוביוגרפי, 2002); "פתאום בעומק היער" (2005); "תמונות מחיי הכפר" (2009). הנובלות שלו כלולות בקבצים "עד מוות" (1971) ו"הר העצה הרעה" (1976).
ספר הפרוזה, "בין חברים", ראה אור בשנת 2012 וכלל שמונה סיפורים שכולם מתרחשים בקיבוץ. הספר מזכיר הן ברמה הנושאית והן ברמה הפואטית את קבצי הסיפורים הראשונים של עוז. החזרה של עוז כסופר בוגר ומנוסה בספר זה אל ראשית דרכו הפכה את הקובץ לאחד משיאי כתיבתו וזכתה לשבחי המבקרים.
ב-2014 פרסם את ספר העיון "יהודים ומילים" שאותו כתב עם בתו, פניה עוז-זלצברג.
באותה שנה פרסם את ספר הפרוזה האחרון שכתב, "הבשורה על פי יהודה". בספר זה חזר אל ירושלים של שנות החמישים, ובמרכזו עומדת שאלת הבגידה שאליה נדרשות הדמויות של עוז באמצעות העיסוק במיתוס הנוצרי אודות בגידת יהודה איש קריות בישו. הספר נכלל ברשימה המצומצמת לפרס בוקר בשנת 2017 וזיכה את עוז בפרס טולסטוי בשנת 2018.
בשנת 2017 פרסם את ספר העיון "שלום לקנאים". בשנת 2018 פרסם עם שירה חדד את הספר "ממה עשוי התפוח", שמציג שיחות שניהלו השניים. לאחר מותו פרסמו בני משפחתו את הרצאתו האחרונה תחת השם: "כל החשבון עוד לא נגמר" (2019).
ספריו תורגמו ליותר משלושים שפות וזיכו את מחברם כמעט בכל פרס אפשרי בישראל, בהם פרס ברנר (1976), פרס ביאליק (1986) ופרס ישראל (1998), ובעשרות פרסים באירופה ובארצות הברית. מהפרסים שקיבל בשנים האחרונות: פרס גתה היוקרתי (2005) ופרס דן דוד (2007), שאותו חלק עם המחזאי טום סטופארד ועם הבמאי אטום אגויאן.
מאז מלחמת ששת הימים היה חבר פעיל בארגונים שונים שדגלו בהקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל, ואחד מדובריו העיקריים של מחנה השלום. מאמריו הרבים בנושאים חברתיים ופוליטיים, שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת, כונסו בספרים: "באור התכלת העזה" (1979); "פה ושם בארץ-ישראל" (1982); "ממורדות הלבנון" (1987); "כל התקוות" (1998); "בעצם יש כאן שתי מלחמות" (2002); "על מדרונות הר-הגעש" (2006). הוא גם אחד משניים או שלושה סופרים שדעתם הושמעה או נשמעה בכל נושא אקטואלי. כמו כן פירסם שני קבצים של מאמרים ספרותיים: "שתיקת השמים – עגנון משתומם על אלוהים" (1993) ו"מתחילים סיפור" (1996), על התחלות של ספרים ומשמעותן. לעומת המתח המתקיים בסיפורים וברומנים שלו בין משיכתם של הגיבורים אל הטירוף ואל המוות ובין רצונם להיאחז ביומיום השפוי והבטוח, מאופיינים מאמריו בעמדות שפויות ומתונות, העולות בקנה אחד עם עמדותיו של השמאל הישראלי.
ספריו הראשונים של עוז הפכו אותו ליקירם של מבקרי הספרות. התלהבותם מיצירותיו דעכה בשנות השמונים והתשעים. הרומן בחרוזים "אותו הים", ובעיקר הרומן האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך", החזירו לו במידה רבה את הפופולריות הקודמת וזכו לתגובות נלהבות של הביקורת ושל קהל הקוראים גם יחד.

גרץ, נורית. "עמוס עוז: מונוגרפיה". תל אביב: ספרית פועלים. 1980; ירושלמי, יוסף. "עמוס עוז – ביבליוגרפיה". תל אביב: עם עובד. 1984; בלבן, אברהם. "בין אל לחיה: עיון ביצירתו של עמוס עוז". תל אביב: עם עובד. 1986; —. "אל הלשון וממנה, לשון ומציאות ביצירת עמוס עוז". תל אביב: עם עובד. 1988; קלמן, רותי (עורכת). "עמוס עוז: ביבליוגרפיה של ספריו ותרגומיהם". באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון. 2009; מזור, יאיר. "ליטוף באפלה: על סיפורת עמוס עוז". ירושלים: כתר. 1998; בן-דב, ניצה. "והיא תהילתך, עיונים ביצירות ש"י עגנון, א. ב. יהושע ועמוס עוז". ירושלים: שוקן. 2006; שוורץ, יגאל. "הידעת את הארץ שם הלימון פורח". אור יהודה: דביר. 2007. 469-367; —. "פולחן הסופר ודת המדינה". אור יהודה: דביר. 2011; שקד, גרשון. "למי מייללים התנים?". "הסיפורת העברית 1980-1880" ה'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1998. 205-229.

אברהם בלבן