סופר ומחזאי
נולד במושב עין גנים ליד פתח תקווה להורים אנשי העלייה השנייה. אחרי פרֵדת הוריו גדל עם אמו בתל אביב, נשלח לתקופות לימודים בבית אלפא ובבן-שמן, והיה שומר שדות בנהלל. בשנים 1950-1938 חי בקיבוץ נען, וב-1941 היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. באותה תקופה החל לכתוב, וסיפורו הראשון שנדפס הוא "ליל שרב" ("משמר", 16.6.1944). ב-1945 הצטרף לחבורת "ילקוט הרעים", ההתגבשות הראשונה של סופרי "דור בארץ", ופירסם מסיפוריו בחוברות בשנים 1946-1945. ב-1946 פירסם קובץ סיפורים ראשון, "אפורים כשק" (ספרית פועלים), שעורר רושם רב וקבע לו מקום בולט בסיפורת הצעירה בצד ס' יזהר ומשה שמיר. רוב הסיפורים מן התריסר שכונסו בו מתרחשים בקיבוץ. לשונם מערבת פיוט עם עגת דיבור, והם משקפים בעוצמה דרמטית את אווירת התקופה ואירועיה. עם זאת, בולט בהם לא בהכרח הממד ההרואי אלא הממד הטרגי, ובעיקר המצוקה העמוקה שכל הדמויות לכודות בה, דווקא בשל התפקיד שנגזר עליהן למלא בעלילת התקומה הלאומית. "מוסינזון העלה ב'"אפורים כשק""' – כתב דן מירון (1989) – "גלריה של אנשים '"אפורים כשק"' שהחיים הכו בהם ומחצו אותם, מי יותר ומי פחות. כל סיפור העלה את הדמות ברגע ובדרך, המאפשרים חשיפה מיידית של שכבת ההרס בחייה". תכונות דומות מסתמנות בסיפוריו הבאים של מוסינזון, שכונסו בקבצים "הדרך ליריחו" (1949) ו"סיפורי יגאל מוסינזון" (1954).
ב-1948 פירסם מוסינזון רומן ראשון, "מי אמר שהוא שחור", המגלגל אף הוא בעניינים אקטואליים, אולם הרומן הבא שלו, "דרך גבר" (1953), עורר תשומת לב רבה יותר בשל חומריו הסנסציוניים: אהדה גלויה לארגוני המחתרת ה"פורשים", ביקורת נוקבת על החברה הקיבוצית ותיאורי מין נועזים מאוד לזמנם. בעקבותיו אולץ מוסינזון לעזוב את קיבוץ נען, התיישב במושב בית שערים והועסק כדובר במטה הארצי של המשטרה. בצד הסיפורת הרבה לכתוב באותן שנים מחזות רפורטאז'ה שנועדו, כמדומה, לעורר שערורייה בנושאיהם המתריסים. סערה ציבורית פרצה בעקבות הצגת מחזהו "בערבות הנגב" (1949), הניזון מחוויותיו כקצין תרבות באחד הגדודים בחטיבת גבעתי. המחזה מבוסס על פרשת הקרב על קיבוץ נגבה, ובמרכזו השאלה אם לנטוש את המקום כאשר כלו כל הקִצים (כהצעת הצבא), או להתמיד בקרב גבורה אבוד עד מוות (כדעת אנשי הקיבוץ). במחזות נוספים השתקפו בעיות אקטואליות אחרות שזכו להמחשה דרמטית בוטה, ובהן: מצוקת החיילים המשוחררים אחרי מלחמת העצמאות ("יום לאחר המלחמה", 1950); חבלי קליטתם של ניצולי השואה בארץ ("אדם בלי שם", 1953); מצוקותיה של "ישראל השנייה" ("קזבלן", 1954; "אלדורדו", 1955); קלקלות העיתונות הצהובה ("זרוק אותו לכלבים", 1957); פרשת ה'סזון', הסגרתם של אנשי האצ"ל והלח"י לבריטים ("השבת השחורה", 1958). יוצאים מכלל זה מחזותיו ההיסטוריים-תנ"כיים, המבטאים אף הם את משיכתו לעלילות מלודרמטיות עזות, אולם מכילים ערכים דרמטיים וספרותיים מורכבים יותר. "תמר אשת ער" (1947) מבוסס על פרשת יהודה ותמר המקראית, ומצטיין באיכות הפיוטית של לשון כמו-מקראית שבפי הדמויות. "קמביזס" (1955) מתאר את ימיו האחרונים של "קמביזס" בן כורש, מלך פרס, בעיר מוף במצרים, שאותה כבש. עוצבה בו להפליא תודעתו הנטרפת והולכת של המלך, המוקף אויבים אמיתיים ודמיוניים, שככל שגובר כוחו מתחזקות חרדותיו, ועמן גואה צימאונו לדם, עד שבעל הברית האחרון שנותר לו, ליצן החצר שלו, הוא הנאלץ לנעוץ בו את הסכין. מתוך העלילה הטרגית צומחים בטבעיות הרהוריהן של הדמויות על גבולות הכוח, על מקומו של היחיד בהיסטוריה ועל תוקפם של נאמנויות, ידידויות וקשרי דם.
ערוץ אחר שבו ביטא את משיכתו לספרות-פעולה הוא סדרת "חסמב"ה", פרשת עלילותיה של חבורת ילדים נועזים בשירות האומה, המתגבשת בימי המאבק בבריטים בשלהי תקופת המנדט וממשיכה ופועלת במשימות לאומיות ונגד פושעים למיניהם במדינת ישראל העצמאית. ראשון ספרי הסדרה הופיע ב-1950, והפופולריות שלה בקרב הקוראים הצעירים (שתורגמה לימים גם למדיום הקולנועי והתיאטרוני) הניעה אותו לחבר במסגרתה ארבעים וארבעה ספרים עד שנתו האחרונה, ולהציב את גיבוריה בהקשרים אקטואליים מתחלפים עד ימי מלחמת המפרץ (1992).
בעקבות הסתבכות כלכלית יצא מוסינזון לארצות הברית ב-1958, ועשה שם כחמש שנים בעבודות מזדמנות. פרי התקופה הזאת הוא הרומן "יהודה איש קריות" (1963), הרוקם עלילה בדיונית על יסוד הסיפור שבברית החדשה. חוויית הניכור האישית של מוסינזון כעקור מארצו נוצקה אל דמותו של "יהודה איש קריות", שנותר כביכול בחיים אחרי צליבת ישו ועורך את חשבון חייו באי היווני שגלה אליו. בתוך כך רוקם מוסינזון עלילה דרמטית המאירה מחדש את פרשת הסגרתו של ישו לידי הרומאים. זו מתוארת כמעשה מתוכנן מראש של חבורה מחתרתית, שנועד לעורר התקוממות עממית כנגד השלטון הזר. בזכות עיצובו העלילתי והנפשי המורכב הוא מתבלט לדעת רבים (כולל לדעת המחבר עצמו) כיצירתו הטובה ביותר.
ואולם "יהודה איש קריות" מסמן גם את קץ פעולתו של מוסינזון כסופר קנוני. מאז שובו לישראל התמסר לכתיבת סיפורת פופולרית שנדפסה בחלקה בשבועון "לאשה", המגלגלת בחומרים פיקנטיים-סנסציוניים בעיקר מן התחום שבינו לבינה. מבחר מסיפורים אלה כונס בקבצים "על נשים ועל גברים" (1970); "חפש את האישה" (1971); "הנשים מצמיחות קרניים" (1972); "יחי ההבדל הקטן" (1974); "מבחר סיפורים לוהטים" (1981); "מיתת נשיקה במיטה" (1991) ובצדם הרומן "טרנטלה" (1979). בשנות השבעים החל לעסוק בהמצאות שונות, שחלקן עוררו עניין, כגון הפקת אנרגיה מגלי ים ושיטות להתפלת מי ים.
במלחמת יום הכיפורים שכל מוסינזון את בנו עידו, שחקן בתיאטרון "הקאמרי".

אופק, אוריאל. "בתי חרושת להרפתקאות ולתעלולים". "תנו להם ספרים". תל אביב: ספרית פועלים. 1978. 219-193; אשד, אלי. "סודי ומוחלט בהחלט: סדרת 'חסמבה' מאת יגאל מוסינזון". "מטרזן ועד זבנג". תל אביב: בבל. 2002. 84-103; מהלו, אביבה. "וכי עירום אתה? אמת ומיתוס בסיפורי דור הפלמ"ח". באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. 2008. 79-74, 134-124; מירון, דן. "בשולי הספר". "אפורים כשק": סיפורים ומחזות. ירושלים: מוסד ביאליק. 1989. 472-463; פיינגולד, בן-עמי. ""בערבות הנגב"". "תש"ח בתיאטרון". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2001. 58-43; קריץ, ראובן. "יגאל מוסינזון". "הסיפורת של דור המאבק לעצמאות". קריית מוצקין: פורה. 1978. 194-141; שוהם, חיים. "הסגידה לאקטואליה ולנושא: הדראמות של יגאל מוסינזון". "אתגר ומציאות בדראמה הישראלית". רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 1975. 165-150; שקד, גרשון. ""דרך גבר" (יגאל מוסינזון)". "הסיפורת העברית 1980-1880" ד'. ירושלים ותל אביב: כתר והקיבוץ המאוחד. 1993. 289-269.

אבנר הולצמן