משוררת, חוקרת, עורכת ופעילה חברתית
נולדה בהוד השרון ולמדה בתיכון עירוני א לאומנויות בתל אביב. למדה לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ושם כתבה עבודת גמר שכותרתה "רטוריקה של אגרסיה – הנשי והנפשי בשירתו המוקדמת של יצחק לאור". מחקרה מציג את הממד התיאטרלי-פרפורמטיבי בשיריו המוקדמים של לאור, הבא לידי ביטוי ברטוריקה של אגרסיה, ומדגיש – לראשונה בשיח על יצירותיו של לאור – את האגרסיה הסקסואלית הטבועה בהם. לטענתה של לטוביצקי, האסתטיקה הזו מעמידה את לאור כממשיכם של שניים מהיוצרים האקספרסיוניסטיים הבולטים בשירה העברית המודרנית – אורי צבי גרינברג ומאיר ויזלטיר.
בשנת 2015 קיבלה תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עבודת המחקר שלה זכתה בפרס אבנר טריינין. ספרהּ "'אוֹר נֶפֶֶשׁ נִפְרֶדֶת': הפואטיקה של המלנכוליה ביצירת יעקב שטיינברג", המבוסס על עבודת המחקר שלה, ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2021. בספר מוצעת קריאה ביצירתו של שטיינברג דרך הפריזמה המלנכולית, אך זו, לדברי סיגל נאור פרלמן, שסייעה בהוצאת הספר לאור, אינה רק נקודת תורפה ביחס לעולם, אלא גם כוח עמידה טיטאני מולו, המציב עולם משלו כנגד העולם שהוא משמיד. נאור פרלמן מסבירה כי המלנכוליה חורגת מן המסגרת התמטית של המושג, וכי הדיון בה מערער על מוסכמות רווחות הן בנוגע למלנכוליה והן בנוגע ליצירתו של שטיינברג.
לטוביצקי פרסמה שלושה ספרי שירה. ספרה הראשון "Camera obscura" (2008), שיצא בהוצאת Belforte באיטליה, הוא קובץ דו-לשוני עברי-איטלקי. ספרה השני "נַסִּי מִלִּים כְּלָלִיּוֹת יוֹתֵר" (2010) יצא בהוצאת קשב לשירה בעריכת צביה ליטבסקי. ספרהּ השלישי "הזכות לשלמות הגוף" (2019) ראה אור בהוצאת פרדס.
מקובץ שיריה השני עולה תמונת אהבה נכזבת של אישה לאישה, הנחווית כרגע מתמשך שהדוברת מתקשה לתפוס את ממשותו בזמן ובמרחב הפיזי. התמות הרטוריות הבולטות בו ממחישות את חמקמקות הרגע: דימוי צילומי החוזר בשירים מדגיש דווקא את הנעדר מן התמונה. השירים מסמנים את מה שסובב את מעשה הצילום ומקדים אותו ("מִישֶׁהוּ מְכַוֵּן אֶת הָעֲדָשָׁה לְדִיּוּק מַקְסִימָלִי. / […] קָשֶׁה לִי לְהַמְשִׁיךְ / כָּךְ מִבְּלִי לְהִכָּווֹת", עמ' 65), או את מה שמצוי ברגע שלאחר מעשה הצילום (למשל, ניסיון לתרגם זיכרון אחרון לכדי מילים שיהיו "מָזוֹר מִפְּנֵי הַלֵּילוֹת / שֶׁיָּבוֹאוּ, מַלְבִּינִים" מתואר "כְּמוֹ תְּמוּנָה אַחַר הֶבְזֵק" עמ' 50). השיר היפה "שירה" פותח בהסבר פשוט לכאורה על ההתעכבות על הצילום: "אִם אֲצַלֵּם אוֹתָךְ / לֹא אֶצְטָרֵךְ לֶאֱהֹב אוֹתָךְ" (עמ' 28). תמה רטורית אחרת הנשזרת לאורך הקובץ היא ייצוגים קלאסיים של אהבה נכזבת, הלקוחים בראש ובראשונה מן המיתולוגיה היוונית והרומית. השיר הקרוי "פסיכֶה", כשם אהובתו היפה של אפלטון, הוא הפותח את הקובץ (עמ' 11), ולקראת סוף הספר מופיע השיר הקרוי "אֶוּרידיקֶה" (עמ' 53), כשמה של אשת אורפאוס, שאורפאוס מנסה להחזירה מן השאול באמצעות המוזיקה שלו. על אלה נוספות דמויות מקלאסיקות מודרניות, בתווך שבין מימזיס לבין המציאות עצמה: "הִתְקַשַּׁרְתִּי אֵלַיִךְ כָּל יוֹם, מִתְמַכֶּרֶת / לְקוֹלֵךְ הַמֻּקְלָט", אומרת הדוברת בשיר הקרוי "גרטרוד", כשם גיבורת הרומן מאת הרמן הסה על מושא האהבה, זמרת האופרה. על האמביוולנטיות המובעת בספר, של הכאב והאבל המלווים את הפרֵדה, מצד אחד, ומעידים על אמונה באהבה, מן הצד האחר, כתב ארז שוייצר כי אף "שכאב הפרידה גודש וממלא את דפיו ואת עולמה של לטוביצקי כולו […] לא הפסימיות שלטת בו, אלא משהו אחר, משהו חיוני ושלם ונדיב ופתוח לכל״. הספר זיכה את לטוביצקי בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם.
ספרהּ "הזכות לשלמות הגוף" (2019) ראה אור זמן קצר לאחר מותה ממחלה. משיריו עולה התבוננות פנימה, אל הגוף החולה ההולך בדרך שסופה ידוע ("נוֹסַעַת לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם", עמ' 7), ובה-בעת מופנה מבטם החוצה, אל מי שחווים בגופם עוולות פוליטיים, תושבי עזה המצויים בחזית העימות עם חיילי צה"ל. בין שני המבטים הללו מופיעה דמות בתהּ הבכורה של לטוביצקי, המאחדת את הפער הבלתי נתפס בין הזוועה לתום: "בַּמָּסָךְ הַקָּטָן-קָטָן שֶׁל הַנַּיָּד / הַמִּלִּים בְּכָל זֹאת בְּרוּרוֹת מִכְּדֵי לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁהַכֹּל / כָּרָגִיל […] 94% מֵהַהֲרוּגִים נוֹרוּ בְּפֶלֶג גּוּף עֶלְיוֹן / (וּבַפֵּרוּט – כָּל הַמָּלִים שֶׁאַתְּ / יוֹדַעַת לְהַגִּיד כְּבָר: רֹאשׁ, פָּנִים, / גַּב, חָזֶה וּבֶטֶן) / […] וְשֶׁלֹּא תֵּדְעִי אַף פַּעַם יוּלִי, / יֵשׁ מִי שֶׁרוֹצִים לִירוֹת בְּנַעֲרָה / בְּפִקַּת הַבֶּרֶךְ / בְּמָה שֶׁמְּכֻנֶּה בְּלָשׁוֹן רַכָּה 'תַּחְמֹשֶׁת מִתְרַחֶבֶת' […] / יַחַד מִתְקַיְּמִים עוֹלָם הַזְּוָעָה וְעוֹלָם הָאַהֲבָה / – זֶה בָּזֶה נוֹגֵעַ" ("הזכות לשלמות הגוף", עמ' 26–27).
על הדיכוטומיה הכואבת בין החוץ החי והפועל לבין הפְּנים החדל לקראת המוות כתב יותם ראובני כי היא מתקיימת בשירים לא כדי להיאלם, אלא כדי להמשיך להיות. בעקבות דבריו, אפשר להתבונן בחוויה המרכזית העולה מן השירים ככזו הממשיכה את ספר השירים הראשון: האהבה המופיעה בצד החידלון עומדת במרכז, הפעם בפּנייה אל הבת: "אֵין מָה לִכְתֹּב אִם לֹא צָרִיךְ / לִזְכֹּר. וַאֲנִי רוֹצָה / לִזְכֹּר אוֹתָךְ / כָּל רֶגַע, וְגַם אַחֲרֵי / שֶׁלֹּא אֶהְיֶה לִזְכֹּר" ("למה לכתוב", עמ' 29). מעין הראל כתבה על שירי הספר כי הם עומדים בשורה אחת עם שירי המחלה וסף המוות הגדולים ביותר בשירה העברית – אלו של רחל, של הורביץ, של ט' כרמי ושל פוגל. הכמיהה העזה ביותר העולה מהם, כותבת הראל, היא לחיות ולכתוב אמת בתוך עולם מזויף – במובן אסתטי ומוסרי גם יחד.
לטוביצקי פרסמה גם שירים וסיפורים בכתבי העת "הליקון", "שבו", "מטעם", "הכיוון מזרח", "דקה" ו"החוטם", וכן באסופות "בעט ברזל", "לצאת!" ו"אהבתם". יצירותיה, המכילות כמיהה עזה לאהבה ולהתרחשות פנימית מזה, ומתמודדות עם חדירת החוץ הקשה מנשוא מזה – העוולות הפוליטיים, המחלה, כזב האהבה – מתכתבות עם מיתוסים ועם יצירות קלאסיות מכוננות של תרבות המערב. יצירותיה ממצבות אותה כיוצרת הממשיכה את המסורת הקלאסית, ובה-בעת מנתצת את הסגירות העשויה להירמז מעמדה כזו. חריקות המציאות נמצאות בשירים ("כֶּלֶב יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת שֶׁל הַלֵּב. / שׂוֹרֵט וְשׂוֹרֵט", מהשיר "(אהבה)", "נסי מילים כלליות יותר", עמ' 24), פורמות את האסתטיקה ("פְּרָחִים חֲדָשִׁים מְטַשְׁטַשְּׂים אֶת הָרֵיחוֹת / וְכַמּוּבָן הַתִּינוֹקוֹת / / […] אֲבָל הָאֲדָמָה עֲדַיִן / מְלֵאָה אַלְפֵי פְּצָצוֹת", מהשיר "שנתיים אחרי המלחמה האחרונה", "הזכות לשלמות הגוף", עמ' 40). לטוביצקי תופסת עמדה חשובה מאין-כמותה, של מי שמצויה במסורת השירה וממשיכה אותה בשפתה, ובה-בעת נוקטת עמדה אקטיבית היוצאת מן המילים אל הגוף ואל המציאות. היא חוזרת אל המסורת כדי לשנות את העיוות ואת האכזריות שבעולם. לטוביצקי גם ערכה ספרי עיון, ובהם ספרו של נסים קלדרון ״יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך״ (2009), וספרי שירה ופרוזה, ובהם ספרה של איריס אליה-כהן ״דוּשִׁינְקָא, נשמה״ (2013).
בשנת 2008 זכתה לציון לשבח למשוררים בראשית דרכם מטעם שר התרבות. לימדה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, במנשר וב"דרך רוח". הייתה נשואה לעורכת ואשת התוכן טל לוין, ולהן שתי בנות: יולי ואייר.

הירש, אלי. "נסי מילים כלליות יותר". "ידיעות אחרונות". 24.12.2010; הראל, מעין. "העולם הבא מדלג ובא כארנב". "הַמּוּסָךְ: מוסף לספרות". 28.8.2019
מעין גלברד-עזיזה