סופר
נולד בווילנה, ליטא. בימי מלחמת העולם הראשונה נדד עם הוריו לחרקוב, אוקראינה, ובתום המלחמה שב לווילנה. קיבל חינוך עברי וכללי בחדר מתוקן ובגימנסיה "תרבות", ועם סיום לימודיו (1925) עלה עם הוריו ארצה. המשפחה התיישבה בפתח תקווה, שם עבד כפועל חקלאי. בשנים 1931-1927 למד בבית המדרש למורים בבית הכרם, וב-1956 השתלם במדעי הרוח באוניברסיטת לונדון. בשנים 1934-1933 ייסד את בית הספר לילדי העובדים במפעל החשמל של רוטנברג בנהריים, ובשנים 1937-1935 לימד בבית החינוך בחדרה. ב-1937 יצא מטעם תנועת "החלוץ" לשליחות חינוכית בהולנד, וב-1938 שב ארצה לפתח תקווה, ובה חי עד יומו האחרון. בשנים 1962-1939 עבד כמחנך וכמנהל בבתי ספר בפתח תקווה, וב-1962 התמנה למפקח מטעם משרד החינוך על בתי הספר היסודיים בתל אביב וברמת גן. אחיו הבכור הוא הסופר וההיסטוריון ישראל חנני.
מפעלו הספרותי כולל פרוזה, עריכה, כתיבה לילדים וכתיבת מאמרי מחקר ספרותיים והוראת הספרות. ב-1930 התפרסם ספרו הראשון, "בנתיב הייסורים" (מצפה), מלודרמה חלוצית המעלה סיפור אהבה על רקע המאבק בין הפרדסנים לפועלים. ספרו השני, "בעול הכיבוש" (1936), מתרחש בקיבוץ בעמק שגיבוריו, אנשי העלייה השלישית, מתמודדים עם הפער שבין החזון הקיבוצי להגשמתו.
השתייך לדור המספרים הארץ-ישראליים דוגמת ישראל זרחי, עבר הדני (אהרן פלדמן) ויוסף אריכא, שפעלו בארץ בין שתי מלחמות העולם וביקשו לתת ביצירתם ביטוי פשוט וישיר להוויה המקומית, וגם כאשר תיארו את המציאות הקשה עשו זאת מתוך הזדהות ונאמנות אידיאולוגית למפעל הציוני ומתוך רצון לאשרו מחדש. מפנה מסוים ביצירתו חל עם הופעת הרומן "מזל" (1951), המתאר את דמותה של "מזל", צעירה מזרחית המבקשת להיחלץ ממה שהיא רואה כנחיתותה החברתית על ידי נישואים לגבר אשכנזי. תוך תיאור כישלונות יחסיה עם הגברים השונים מתאר חנני את המתח בין השאיפה לעלות בסולם החברתי לבין הנאמנות לערכי התרבות המסורתיים. הרומן הציג את הצד האחר של הסיפור החלוצי והעלה מתחים חברתיים שעדיין לא דובר בהם. ככלל, יצירותיו מתעדות את החיים במושבה, בקבוצה או בעיר, אך הסוגיות החברתיות והאידיאולוגיות שהן מעלות כפופות לעלילה ולאינטריגות המלודרמטיות. קובץ סיפוריו האחרון, "אדם וצלו" (1985), כתוב מנקודת המבט של אדם בערוב ימיו ומשלב יסודות אוטוביוגרפיים עם חוויות מיסטיות והגות פילוסופית על רקע המציאות הישראלית אחרי מלחמת יום הכיפורים.
היה מעורכי כתב העת "קטיף" (1984-1954), מאסף לדברי ספרות ועיון של סופרי פתח תקווה, שביקש לתת ביטוי לעיר, ובעיקר לנופיה ולאופן צמיחתה. גיליונות "קטיף" כללו ספרות יפה, מאמרים בנושאי אמנות, היסטוריה ואקטואליה ואיורים של אמנים. כתב גם לילדים ולנוער. נושאי כתיבתו לילדים ולנוער לקוחים מן המציאות היומיומית, תוך התייחסות לסוגיות חברתיות, כגון מפגש בין עולים לוותיקים או מתחים עדתיים. סיפוריו דידקטיים באופיים ומבקשים להצביע על הדרך הנכונה שלפיה צריך הילד לכוון את חייו. זכה בפרס יצחק למדן (1969) ובאות יקיר פתח תקווה (1978).

שקד, גרשון. "פינה צנועה של ספרות". "מחקרי ירושלים בספרות העברית" א'. 1981. 23-21.

שולמית שירן