משורר ושחקן
נולד בלודז', פולין, התחנך (בשנות המלחמה והמהפכה הרוסית) באומן, אוקראינה, והשכלתו הספרותית היתה רוסית בעיקרה. תוך שספג לתוכו את השירה הרוסית בת הזמן (בייחוד היתה קרובה ללבו שירתו של אלכסנדר בלוק, גדול הסימבוליסטים הרוסים) החל בכתיבת "שירים" ברוסית. בה בעת שיחק בבימות חובבים. ב-1924, שלב הסיום של העלייה השלישית, הגיע לארץ ישראל כחלוץ ועבד בחקלאות ובסלילת כבישים. היה בעל כוח פיזי, גמישות וחן כמעט אקרובטיים, סגולות שבהן עשה שימוש בכמה מתפקידיו הקומיים הגדולים. ב-1925 צירף אותו משה הלוי, מייסד "אהל", לקבוצת היסוד של תיאטרון הפועלים הארץ-ישראלי. חלפי שיחק על בימת "אהל" עד 1953, כאשר הצטרף לתיאטרון "הקאמרי", ובו פעל עד לפרישתו. במשך כמעט עשור לאחר עלייתו ארצה המשיך לכתוב את שיריו ברוסית ונתקל במכשולים קשים בניסיונותיו להמיר שפה זו בעברית כשפת שירה. קרבתו לאברהם שלונסקי סייעה לו במעבר זה.
שיריו העבריים החלו להופיע ב-1933 בבימות ששלונסקי היה מופקד עליהן. חלפי הצטרף לחבורת שלונסקי בעת שזו פרשה מן השותפות עם אליעזר שטיינמן, במסגרת חבורת "כתובים", והקימה את חבורת הסופרים "יחדיו" ואת ביטאונה "טורים". קובץ שיריו הראשון, "מזוית אל זוית" (1939), ראה אור בהוצאת חבורת "יחדיו" בעת שזו כבר עמדה בסימן הפילוג וחלק נכבד ממנה, בהנהגתו של נתן אלתרמן, פרש והקים ביטאון ספרותי משל עצמו, "מחברות לספרות" בעריכת ישראל זמורה. שלונסקי הצטרף ל"השומר הצעיר" ונעשה לעורך הספרותי של העיתון "משמר" ושל הוצאת ספרית פועלים. חלפי לא הצטרף למרד בשלונסקי. קובץ שיריו השני, "שירי האני העני" (1951), ראה אור בספרית פועלים. קובצי שיריו האחרים (למעט מבחרים מצומצמים) היו: "כאלמונים בגשם" (1959); "מול כוכבים ועפר" (כינוס ה"שירים" של שלושת הקבצים הראשונים בתוספת מדור "שירים" חדשים, 1962); "אינפניו ההולכים לקראתי" (1966); "בצל כל מקום" (1970); "מאשפות ירים" (1974); "שירים" מן הזמן החשוך" (1984, ראה אור אחרי מותו). בשנים 1988-1986 כונסו בשני כרכים מקיפים ("שירים") כל ה"שירים" שנכללו בספריו, אך "שירים" רבים נותרו בעיזבון. מיעוטם נדפסו בבמות שונות, ורובם עדיין לא ראו אור.
שירתו שייכת בכללה למהלך הניאו-סימבוליסטי בשירה העברית הארץ-ישראלית, שהתגלם בעיקר במפעליה של קבוצת שלונסקי-אלתרמן, שאליה היה המשורר קרוב נפשית וחברתית. אולם מראשית הופעתה הסתמנו הבדלים ברורים בין שירה זו לשירתם של ראשי המדברים בקבוצה הניאו-סימבוליסטית. הבדלים אלה ניכרו גם בעת ששירת חלפי נענתה לנורמות הפרוזודיות, המצלוליות והסגנוניות שמשוררי הקבוצה קיבלו עליהם מן השירה הרוסית בכללה, ומחלקה הסימבוליסטי בעיקר. ההבדלים נעשו ניכרים יותר ויותר מעת שחלפי (החל ב"כאלמונים בגשם") הסתייג מנורמות אלה, פיתח ניב שירי "דל" ופשוט במתכוון, כמעט דיבורי, וויתר ב"שירים" רבים (לא בכולם) על משקל וחריזה. התפתחות זו קירבה אותו לכאורה לשירה הישראלית בת הזמן ולזו של מובילי המרד בסימבוליזם השלונסקאי-אלתרמני בעיקר. אולם זו היתה קרבה חלקית בלבד, ואולי גם חיצונית. חלפי לא קיבל מעולם את הנחות היסוד הפילוסופיות והפואטיות של השירה הישראלית הפוסט-סימבוליסטית ונשאר נטוע בתחומו של הסימבוליזם. "השירה היא שיכרון", אמר בשלב מאוחר של חייו (1975), "וה'מפכחים' אותנו משיכרון זה אינם משוררים גמורים […] יש לאל ידה של השירה לכוף על כל הניגודים שידורו בכפיפה אחת. אם אתה מנגן על כינור, אל תחלל את נגינתך בנקישות הקשת על גבו…"
לכל אורך התפתחותה עומדת שירת חלפי בסימן של כפילות: קביעות והמשכיות לעומת שינוי והתחדשות. שירה זו בלתי משתנה מבחינה תמטית. מתחילתה ועד סופה היא נותרה שירה הגותית-קונטמפלטיבית (להבדיל משירה דיונית, דוגמת חלקים נכבדים בשירת שלונסקי ואלתרמן), שבה תוהה "אני" מבודד, "חולם בסתר יחידותו" כפי שניסח זאת המשורר, מושלך אל תוך חלל נפשי-קיומי לא מוגדר או הרוס ("הַשָּׁמַיִם צָנְחוּ עַל כְּתֵפַי – וְרֹאשִׁי הוּא גָבֹהַּ מֵהֶם", ללא כותרת, "מזוית אל זוית"), צופה מתוכו בעצמו, ומחפש ללא הרף דרכים ליציאה מעצמו אל הזולת האנושי (תמיד הזולת הקונקרטי; לעולם לא זולת קולקטיבי לאומי) ואל "אינפניו" של אלוה, שיותר משהוא קיים הוא מבוקש. אפילו בעלי חיים (החל ב"תוכי יוסי" וכלה בחתולים וציפורים למיניהם) משמשים לעתים מוקד לחיפוש "היחס לאובייקט" מצד המשורר ונעשים שותפים לדו-שיח ריגושי-מטפיזי. שירת חלפי סוגרת את עצמה בחומרה בתחום חווייתי-הגותי זה, וכמעט אינה מתירה לעצמה התרשמויות מנופים מרהיבים, מהידרשות לנושאים העומדים על סדר היום, מלשון פיגורטיבית ססגונית, מאפקטים מוזיקליים מודגשים. לעתים, דווקא משום ההיצמדות העקשנית לחוויית היסוד של "האני" המחפש דו-שיח (במובן הבובריאני של המושג) נגעה שירתו בעצבים החשופים של ציבור הקוראים יותר משעשתה זאת שירתם של בני דורו וקבוצתו. כך, למשל, ב"שירים" על הרוגי מלחמות ישראל, שבהם הגיע לקרבה מדהימה לעצם ה"ישות" הדעוכה של האיש ההרוג מזה, ולחוויית האבל של הקרובים לו מזה; וזאת ללא שום התייחסות להקשר הלאומי וההיסטורי או לשאלת ה"ערך" של הקורבן שהוקרב בהן. אולם בדרך כלל קיבלה על עצמה שירת חלפי עמדה של שוליים, מינורית ונטולת מחוות של חשיבות עצמית.
יותר מכל משוררי המהלך הניאו-סימבוליסטי נותר חלפי צמוד לשורש המטפיזי-רליגיוזי של הסימבוליזם, אך צמידות זו לא מנעה ממנו פיתוח ושינוי מתמידים של אופני מבע. אדרבה, הצמידות לעיקר רוחני אחד דווקא היא שתבעה פריצת דרכים חדשות במבע, ככל שחקירת "האני העני" של המשורר העמיקה וחשפה את טשטוש הגבולות של העצמי המתגדר בעצמיותו ואת הדמיון הבסיסי בין גווניו השונים לכאורה של הניסיון הקיומי ("אֵין שֵׁם, אֵין שֵׁם לַאֲנָשִׁים בַּגֶּשֶׁם", "מזוית אל זוית"). דמיון זה חייב את החתירה המתמשכת לפשטות מבע ולביטוי ישיר וחד של המגע עם הזולת האנושי והאלוהי כאחד ("אִם יֶשְׁךָ/ (אֵין כָּמוֹךָ יֶשְׁךָ)/ אַל תַּסְתִּיר פָּנִים/ בְּנֵי אָדָם מְדַבְּרִים אֵלֶיךָ/ לֹא אֲבָנִים". "סתם שיר", "שירים" מן הזמן החשוך").
ראויות להיזכר כאן ההלחנות המרהיבות שהלחין המוזיקאי יוני רכטר רבים משירי חלפי. רכטר הוא אולי, בדרכו שלו, הפרשן המעמיק ביותר של שירת חלפי ומי שקלט קליטה עמוקה את תכניה ואת נימותיה. הלחנותיו הן אחת העדויות לכך ששירה שנראתה בשעתה ענייה ודחויה משהו, היא למעשה אחת מחטיבות השירה הייחודיות ביותר של הסימבוליזם העברי הארץ-ישראלי.

בלבן, אברהם. "מן ההתאפסות אל ההתעצמות". "ידיעות אחרונות". 27.5.1988. 20; גנוסר, יאירה. "המשורר אברהם חלפי ותנועת הפועלים". "הספרות העברית ותנועת העבודה" [עורך: פנחס גינוסר]. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון. 1989. 310-290; דקמי, יחיאל. "ה'יש' וה'אין' בשירת אברהם חלפי". "עלי שיח" 26. 1989. 109-99; זך, נתן. "שירת האני העני". "הד החינוך" 78 (1). 2003. 31-30; לוז, צבי. "שירת אברהם חלפי: מונוגרפיה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1994; ליפשיץ, אריה. "עצבות כל הדברים: שירת היחיד של אברהם חלפי". "הוויתה של תקופה: יצירות ודיוקנאות בספרות העליה השלישית". תל אביב: יחדיו. 1980. 77-73; מירון, דן. "ההבקעה אל הדיבור השירי". "חדשות מאיזור הקוטב: עיונים בשירה העברית החדשה". תל אביב: זמורה-ביתן. 1993. 163-125; שחם, חיה. "בין עצב לכיסופים". "ידיעות אחרונות". 20.2.1987. 20.

דן מירון