סופר ומחזאי
נולד ביפו להורים שעלו מדמשק, סוריה. בילדותו גר בתל אביב, בשכונת נאות אפקה. בגיל תשע אובחן כמחונן ולמד בפרויקט המחוננים של תל אביב. בגיל שלוש-עשרה, בעקבות עבודת האב במשרד השיכון, עברה המשפחה לירושלים. למד ב"תיכון שליד האוניברסיטה" בירושלים. בנעוריו הרבה לקרוא, בעיקר ספרים של גינתר גראס, גבריאל גרסיה מארקס, א"ב יהושע ודויד גרוסמן. עבודתו הראשונה היתה כתיבת תסכיתי רדיו לתוכנית לילדים ברשת א'. בצבא שירת בחיל המודיעין. הוא בוגר החוג לאמנות התיאטרון במסלול כתיבה דרמטית ודרמטורגיה ובוגר החוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב. עובד כיועץ משפטי בחברת הייטק.
יצירתו כוללת סיפורים קצרים, מחזות, רומנים ורשימות בעיתונות היומית. סיפוריו הראשונים, "גן החיות התנ"כי בירושלים" ו"נראה לאחרונה", פורסמו ב"עתון 77" וב"מאזניים" בתחילת שנות התשעים. ב-1998 הועלתה ב"צוותא" קומדיה שחורה שלו בשם "הערב חתונה", על אם ובנה המתבשרים, תוך המתנה לאב, כי אירע פיגוע סמוך למקום עבודתו. בפסטיבל עכו 1999 הועלה מחזהו "היום של הכלבים" על זוג נשוי הסובל מהתעללות הכלבים של שכניהם. שני המחזות הוצגו גם בתיאטרון הסטודנטים של אוניברסיטת הרווארד, ארצות הברית, בתרגומה ובבימויה של גילי בר-הלל.
ספרו הראשון, הרומן "מות הנזיר" (חרגול, 2004), פורש גרסה בדיונית לפרשה הידועה "עלילת דמשק״. פגישה לילית בעיר דמשק ב-1840 בין הנזיר האיטלקי תומאסו לבין אצלאן פרחי, נער יהודי ממשפחת סוחרים עשירה, מסתיימת במוות ומובילה לעלילה, שבה מואשמים יהודי העיר ברצח הנזיר כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לחג הפסח. הספר נכלל ברשימת חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר ב-2005, וחברי ועדת הפרס ציינו שיש בו "פרשנות לא שגרתית לאירועי 'עלילת דמשק' במאה התשע-עשרה, תוך שימוש בכלים ספרותיים מרתקים ובשפה ייחודית עשירה". הספר זכה גם בפרס נשיא המדינה ליצירת ביכורים (2006).
ספרו השני, "אחוזת דג'אני" (2008), הוא רומן היסטורי הממוקד ביפו של 1895. הרומן בנוי כשני יומנים מקבילים ומתנגשים של שתי דמויות. האחת, צאלח דג'אני, ילד מוסלמי המתגורר עם אמו באחוזה גדולה סמוך ליפו; והשנייה, צעיר יהודי בשם חיים מרגליות קלווריסקי, מאנשי העלייה הראשונה, שהיה ה"ערביסט" של התנועה הציונית בתחילתה ונודע כאחד מגואלי הקרקעות שלה. קלווריסקי לוטש עיניו אל האחוזה הפורייה של משפחת דג'אני, מתיידד עם צאלח ומתאהב באמו. בתהליך כתיבת הרומן נעזר חילו במכתבים שנשמרו בארכיון הציוני בירושלים, והוא מבקש לשחזר את העברית של סוף המאה התשע-עשרה. הספר נוגע בנושאים פוליטיים בוערים, כגון זכות השיבה הפלסטינית ועברה המוסלמי של תל אביב-יפו, כמו גם בשאלת ההכחשה וההדחקה של האחוזות והכפרים הפלסטיניים שהיו קיימים בלב לבו של הפרויקט הציוני. חילו פורש את שני הנרטיבים, הערבי והיהודי, אך אינו נוקט עמדה לטובת אחד הצדדים.
ספרו אחוזת דג׳אני זכה בפרס ספיר בשנת 2009, אך לאחר מכן נשללה ממנו הזכייה וחילו נדרש להחזיר את סכום הזכייה. הסיבה להחלטה הייתה העובדה שיו״ר הוועדה דאז, יוסי שריד, לא דיווח כמתבקש על קשריו האישיים עם חילו ועם עורכת הספר של חילו, רנה ורבין, האחיינית של אשתו, כאשר שריד היה מי שהכריע לטובת חילו בוועדת הפרס כשהשתמש בקולו הכפול כיו״ר.
לאחר מכן פרסם חילו את הספר הכי רחוק שאפשר (2012), רומן התבגרות הנמסר במכתבים בין חייל המשרת בבסיס רחוק ובין דודו שנמצא במשבר אמצע החיים. ספרו האחרון עד כה הוא רצח בבית האדום (2018), רומן היסטורי שמבקש לשחזר מתוך נקודות מבט שונות את הרצח של הסופר הידוע י"ח ברנר וחבריו ביפו ב-1921.
בניגוד לשני ספריו הראשונים של חילו שזכו לביקורות טובות, דרכם של שני הספרים האחרונים לא הייתה סוגה בשושנים ורוב המבקרים הסתייגו מהם.

גלוזמן, מיכאל. "בין ההיסטרי להיסטורי"." "הארץ" ספרים. 28.7.2004. 6, 13; גלסנר, אריק. "אסקפיזם בעור של תעוזה". "מעריב" ספרות. 29.2.2008. 26; סתיו, שירה. ״הכל עומד על מקומו בשלום?״." "הארץ" ספרים. 12.3.2008. 1, 4.

אסתי אדיבי-שושן