סופר ואיש קולנוע
נולד בחיפה להורים שעלו ארצה מפולין שנה לפני כן. עם סיום לימודיו התיכוניים בבית הספר "הריאלי", הנזכר פעמים רבות בספריו, שירת שלוש שנים ב"להקת הנח"ל", שבה כיכבו אז אורי זוהר וחיים טופול. למד שנתיים פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיך את לימודי הפילוסופיה בסורבון בפריז. בשלוש השנים וחצי שעשה בפריז החל לעסוק בקולנוע וגם בכתיבת הרומן הראשון שלו, "עיבל" (מסדה, 1969). שני תחומים אלה, הספרות והקולנוע, יציינו את הקריירה האמנותית שלו לכל אורכה. אחרי שנתיים נוספות בניו יורק, שאף בה עסק בקולנוע, חזר ארצה ב-1965, ומסוף שנות השישים הוא חי בתל אביב.
במרכז יצירתו עומדים שלושת הרומנים "כולל הכל" (1987); "אברהם הפנר: ספר המפורש" (1991); ו"אללים" (1993), שהיו ביטויים בולטים של הגל הפוסט-מודרניסטי העברי. בסיפורת העברית של שני העשורים האחרונים מעמיד הפנר את אחת האופוזיציות החריפות ביותר לסיפורת של סופרי "הגל החדש" (א"ב יהושע, עמוס עוז וחבריהם), המנסים לא רק לגלות את החוקיות הקיימת במציאות, אלא גם מטילים עליה סדר וארגון קפדניים. כמו ברנר לפניו, הפנר מנסה לעצב טקסט שיבטא את מציאות חייו הקרועה, חסרת הארגון והפשר. ההטרוגניות של החומרים המרכיבים את שלושת הרומנים הנזכרים (תסריטים, מכתבים, מסות וכו') מעידה על תחומי התעניינותו המגוונים של המספר, אולם הקומפוזיציה של חומרים אלה, עיצובם הגרפי הרב-ליניארי והעובדה שחלקם נמסר במצב טיוטתי בלבד – כל אלה תורמים היטב ליצירת הרושם שהמספר חי במציאות של קרעים-קרעים, מציאות מפוררת ונטולת מבנה וסדר. הרצון להבין את המציאות מוצג ברומנים אלה ככוח ראשוני, אך גיבוריהם רואים בנחמה הטמונה באמנות, במדע או בדת נחמת שווא, מסווה שנועד לכסות כאוס חסר צורה ופשר. לא במקרה נזכר עקרון אי-הוודאות של הייזנברג בכל אחד מהרומנים האלה.
על רקע ספרות "הגל החדש" הם מדגימים את המעבר מן העיסוק ביצרים ובדחפים הלא-מודעים לשאלות קוגניטיביות בדבר זהות האני, אופי הגבולות שבינו ובין העולם, תהליכי התפישה שלו וכו'. כאן מקומם של הדיונים המפורטים המופיעים ברומנים בחשיבותם של ספרי הילדים, בקיומו או בהיעדרו של רצון חופשי, ובגבולות שבין הריאלי לפיקטיבי. משני ענפיו העיקריים של הפוסט-מודרניזם – הענף המטא-פיקטיבי והענף הפונה אל המציאות ומנסה לתאר אותה כמות שהיא, בלי לייחס לה הנחות מוקדמות של משמעות וסדר – קרובים הרומנים של הפנר לענף השני. גיבוריו מכירים בכך שעל האדם נגזר לחיות בין יתמות למוות, במציאות חסרת פשר, והם מוצאים משמעות לחייהם באמצעות מעורבות בחיי אנשים אחרים. הם אינם דוגלים בעליונות הטקסט על פני המציאות, אלא מתייחסים בחשד גדול דווקא אל הספרות.
עיסוקו בקולנוע השפיע במידה רבה על סגנון ספריו ועל דרך עיצוב גיבוריו. קטעים רבים ברומן "אללים" מובאים תחת הכותרת "אטום". אלה קטעים קולנועיים-כביכול, שבהם אין המספר חודר כלל לתודעת גיבוריו. זיקת המחבר לקולנוע ניכרת היטב גם בספריו הבאים, בוויתור על הלשון ה"ספרותית" ובאימוץ טכניקות קולנועיות (למשל, "דיזולב" ומעברים חדים מסצנה לסצנה).
ספריו הנוספים: "המחברות של יוחנן שלאכט" (1974); "עליזה" (1998); "כמו אבלאר, כמו אלואיז" (2001); "ארץ קטנה, איש גדול" (2002). כמו כן פירסם כמה ספרים בנושאי קולנוע, בהם "מהספרות ל"קולנוע: תיאוריה" (1999); "קולנוע: תיאוריה" (2002); "סרטים לא גדלים על עצים: תסריטאות" (2002).
הפנר ידוע לקהל הישראלי במידה רבה בזכות יצירתו הקולנועית. כמה מסרטיו – "לאן נעלם דניאל וקס" (1972); "דודה קלרה" (1976); "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1980) – נמנים עם מיטב הסרטים הישראליים של שנות השבעים והשמונים. ב-2004 קיבל את פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע (פרס אופיר) על מפעל חיים בקולנוע הישראלי. ב-2012 ראה אור ספר בשם "אברהם הפנר – ספר התסריטים", המאגד את חמשת תסריטי סרטיו, ראיונות עם הפנר על סרטיו ומאמר של אורי קליין על הקולנוע של הפנר.
נפטר ב-2014 וארכיונו הועבר למכון הקשרים שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

בלבן, אברהם. "גל אחר בסיפורת העברית: סיפורת עברית פוסט-מודרניסטית". ירושלים: כתר. 1995. 129-182; רז, טובה. "בעיקר דיבורים". "מאזניים" ס"ט (1). 1994. 58-60.

אברהם בלבן