סופרת
נולדה בוורשה למשפחה חסידית מצאצאי האדמו"ר רבי יחזקאל מקאזמיר. עלתה עם משפחתה לארץ ב-1930 וכאן התיישבו באזור טבעון, ולאחר מכן עברו לנשר שבמורדות הכרמל. אמה מתה בנעוריה, ולאחר מותה עברה הנדל עם אביה לחיפה. את לימודיה התיכוניים עשתה בבית הספר "הריאלי" בחיפה ואת לימודי ההמשך בסמינר ע"ש לוינסקי בתל אביב. ב-1948 נישאה לצייר צבי מאירוביץ', ולזוג נולדו שני ילדים, שוקי (יהושע) ודורית (נפטרה ב-2007).
הנדל החלה לכתוב עוד בנעוריה, ובמחצית השנייה של שנות הארבעים התפרסמו סיפוריה הראשונים במוספי הספרות של העיתונים. בשנים 1948-1949 עבדה ככתבת בכנסת בתל אביב, ולאחר מכן נסעה עם בעלה לפריז, שם התגוררו כשנתיים.
ב-1950 יצא לאור קובץ הסיפורים הראשון שלה, "אנשים אחרים הם", לאחר שספרית פועלים פנתה אליה בהצעה לכנס חלק מסיפוריה בספר שיראה אור בסדרת "משלט". ב-1954 זכתה בפרס אשר ברש על כתב היד בעילום שם של הרומן הראשון שלה, "רחוב המדרגות" (1955), שזכה לפופולריות רבה ועובד למחזה שהוצג ב"הבימה" (1957).
הרומן השני שלה, "החצר של מומו הגדולה" (1969), לא שיחזר את הצלחת הרומן הקודם, ומאז ועד 1984 הנדל לא פירסמה יצירת פרוזה נוספת. את שנות השתיקה שלה אי-אפשר לנתק מנסיבות חייה. ב-1971 שותק בעלה צבי מאירוביץ' בפלג גופו הימני בעקבות שבץ מוחי, והנדל התמסרה לטיפול בו ולתמיכה באמנותו (מאירוביץ' צייר מאז ביד שמאל) עד מותו ב-1974. כעבור ארבע שנים החלה לכתוב את ספרה "הכוח האחר", המתאר את שנות היצירה האחרונות של מאירוביץ' ואת חייהם המשותפים, ובו תיעדה את תהליך עיבוד האבל שלה עצמה על מותו. פרקים מהספר הופיעו בכתב העת "סימן קריאה" (1983-1977) ולאחר מכן ראו אור כספר (הקיבוץ המאוחד, 1984). תערוכה בשם ""הכוח האחר"" נערכה כעבור שנים במוזיאון תל אביב (1999) ובה הוצגו קטעים מהספר מול ציורים של מאירוביץ' שבהם עסקו הקטעים.
ב-1980 עברה לתל אביב, והמעבר פתח תקופה חדשה ופורייה ביצירתה, שבה הופיעו כמה ספרים: "ליד כפרים שקטים": 12 ימים בפולין" (1987) שתיעד את מסעה לפולין; מחזור הסיפורים "כסף קטן" (1988, בעקבותיו זכתה בפרס עגנון ב-1989); והנובלה "הר הטועים" (1991). כמו כן ראו אור הרומן "החמסין האחרון", הוצאה מחודשת של הרומן "החצר של מומו הגדולה" בעריכתה של הנדל עצמה (1993); מחזור הסיפורים "ארוחת בוקר תמימה" (1996); הנובלה "טירופו של רופא הנפש" (2002), עיבוד מאוחר של סיפור מוקדם, "אלמנתו של אליעזר", שהופיע בקובץ הסיפורים הראשון שלה, "אנשים אחרים הם"; וקובץ הסיפורים "המקום הריק" (2007).
זכתה גם בפרס ביאליק (1997) ובפרס ישראל לספרות (2003). "רחוב המדרגות" ו"כסף קטן" תורגמו לאנגלית, "ליד כפרים שקטים" לאיטלקית ו"טירופו של רופא הנפש" לפולנית.
מבחינה כרונולוגית הנדל משתייכת לסופרים בני דור תש"ח, אך כתיבתה, שידעה גלגולים רבים, תקופות של היעלמות ושל לידה מחדש, חוצת דורות ספרותיים. כתיבה שהקדימה ואף בישרה מהלכים ספרותיים מאוחרים יותר. הגם שיצירותיה הראשונות עסקו, בדומה ליצירותיהם של בני דור תש"ח, במציאות הזמן ובמיוחד בנושאים הקשורים במלחמת העצמאות, בחרה לתאר מציאות זו מנקודת מבטם של ה"אחרים": עולים חדשים, נשים, חולים וקשישים. למעשה, מראשית דרכה כסופרת החלה לעצב "אני" ספרותי חדש, שונה מה"אני" הקולקטיבי וההרואי של חלק מספרות דור תש"ח, שהקדים בכמה מובנים את ה"אני" שהופיע כעשור מאוחר יותר ביצירותיהם של הסופרים בני דור המדינה. זהו "אני" שברירי ודחוי הבוחן, כמו מבחוץ, מתוך שולי הקיום, את ההתרחשויות המרכזיות של התקופה. כך שמה הנדל את הביטוי ""אנשים אחרים הם"" בסיפור הנושא שם זה דווקא בפיו של רובֶן שפטל, עולה חדש, פליט שואה, שעם הגיעו ארצה מושלך אל הקרבות ומביט בהשתאות על בני "הארץ", אותם "דני" ו"אורי" שנקודת התצפית שלהם עמדה במרכז יצירותיהם של בני דורה. באופן דומה מתוארות בספריה הראשונים חוויות הלחימה עצמה לא דרך עיני הלוחמים אלא דרך עיניהם של הנשארים מאחור: הנשים (למשל, בקטעים הנמסרים דרך נקודת התצפית של אראלה, הגיבורה הנשית של "רחוב המדרגות") או ההורים השכולים (למשל, בסיפור "קבר בנים" בספר "אנשים אחרים הם").
גם מבחינה סגנונית חידשה ביחס לפרוזה של בני דורה. אמנם היא גילתה נאמנות מסוימת למסורת הריאליסטית ששלטה בפרוזה של התקופה, אבל כתיבתה העשירה, הרוויה בפניות אל סופרי התשתית של הספרות העברית החדשה – יוצרים כברנר, מנדלי ועגנון – הקדימה את מגמת "החזרה לסבים", ובעיקר לעגנון ולברדיצ'בסקי, שאפיינה את עמוס עוז וא"ב יהושע.
המפנה שעברה כתיבתה בשנות השמונים מסמן גם נקודת ציון בהתפתחות הפרוזה הישראלית. "הכוח האחר", שסימן את "הולדתה מחדש" לאחר שנות השתיקה, הציע כתיבה המבוססת על נזילות ז'אנרית, על מבנים ספרותיים רופפים כביכול, ועל שימוש מוקצן מאי-פעם ב"אני" הפרטי האוטוביוגרפי. נוסח זה מאפיין גם יצירות פרי עטה שנכתבו אחרי "הכוח האחר", בעיקר ב"כסף קטן" וב"ארוחת בוקר תמימה", שבהם בולטת דמותה של מספרת, לעתים מספרת עדה, שאפיוניה תואמים את הביוגרפיה של הנדל עצמה.
"הכוח האחר" סימן שלב נוסף בהתמודדותה הספרותית עם נושא האבל והמוות בתוך החיים, שריחף גם ביצירותיה המוקדמות. כמעט כל יצירותיה, מאז "הכוח האחר", עוסקות באובדנו של אדם קרוב, באופן שהאובדן הזה מחלחל לתוך ההווה, ולעתים משתלט עליו כליל: אובדנה של אם בחלק מסיפורי "כסף קטן", אובדנם של הבנים ב"הר הטועים" ואובדנם של חברים ואהובים בסיפורי "ארוחת בוקר תמימה" וב"טירופו של רופא הנפש". בכל היצירות האלה מוצאות הדמויות את עצמן נעות שוב ושוב בין העיסוק האובססיבי בפולחן המוות והכמיהה לאיחוד שלם עם האחר הנעדר, לבין הצורך לייצר עצמיות חדשה מתוך האובדן.
מקומה של הנדל בולט בספרות הישראלית כאישה סופרת בדורות ספרותיים גבריים. אף שיצירותיה המוקדמות לא העמידו במרכזן נקודת תצפית נשית, וגם יצירותיה המאוחרות לא נגעו במישרין ובגלוי בסוגיות "פמיניסטיות", הרי במובנים רבים היא הציבה אלטרנטיבה לפרוזה הגברית השליטה של תקופתה. בחירתה להעדיף את נקודת המבט של ה"שוליים" על פני זו של ה"מרכז", את עמדת החלש והמודר על פני זו של בעל הכוח, את העמדה הפרטית והמשפחתית גם כשעסקה בנושאים "לאומיים" – כל אלה סייעו לה לעצב פואטיקה שקראה תיגר על הנחות היסוד של הספרות העברית והישראלית. גם התמדתה בפעילות ספרותית, חרף התהפוכות והמשברים שידעה בחייה האישיים, הפכה אותה ל"אם ספרותית" מתבקשת לסופרות צעירות ממנה, ולאחד מעמודי התווך של ספרות הנשים הישראלית.

הנדל, יהודית. "לכתוב זה כמו ללכת במערה: יהודית הנדל ורוני סומק משוחחים". "ידיעות אחרונות" לשבת. 22.3.1985. 20; שירב, פנינה. כתיבה לא תמה: עמדת שיח וייצוגי נשיות ביצירותיהן של יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1998; מירון, דן. "הכוח החלש: עיונים בסיפורת של יהודית הנדל". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2002; רתוק, לילי. "נשים במלחמת העצמאות: מיתוס וזיכרון". "סדן" ה'. 2002. 287-303; הולצמן, אבנר. "הנעדר והנוכח". "מפת דרכים: סיפורת עברית כיום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005. 283-281; מיטל, אורית. "הכאב הרושם את עצמו בגוף". "הארץ" ספרים. 28.7.2007. 6.

תמר מרין