עורכת, מתרגמת וסופרת
נולדה בחיפה. למדה ספרות ופילולוגיה בצרפת, בגרמניה ובישראל. עסקה בפעילות פוליטית וחברתית כחברה במועצת "רצ", בהנהלת "בצלם" ובהנהלת "האגודה לזכויות האזרח".
מתרגמת יותר משלושה עשורים, בעיקר סיפורת מגרמנית ומצרפתית. מתרגומיה: "הקנאה" של אלן רוב-גריה (1974); יצירותיו של אלבר קאמי "הזר" (1985), "אדם הראשון" (1994) ו"הדבר" (2001); כתביו של פרנץ קפקא "רופא כפרי" (2000) ו"מכתבים אל פליצה" (2003); "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזופרי (2002); ו"כה אמר זרתוסטרה" (2010) של פרידריך ניטשה. תרגומיה מתאפיינים בהתייחסות מוקפדת לסגנונו הייחודי של כל כותב. מבעדם משתקפת שאיפתה של המתרגמת לתווך בין הקורא הישראלי לספרות העולם ולהשפיע בתוך כך על דפוסי המחשבה בישראל.
מאמצע שנות השמונים ועד לאחרונה שימשה כעורכת וכמתרגמת בהוצאת הספרים עם עובד. במשך שנים אחדות ערכה את הסדרה "ספריה לעם" עם נילי מירסקי. כמו כן ייסדה וערכה את סדרת הספרים "פרוזה אחרת" ואת סדרת הספרים "תעודה".
במסגרת "פרוזה אחרת" פורסמו, בין השאר, ספריו של יובל שמעוני "מעוף היונה" ו"אל העפר"; ספר ביכוריה של אורלי קסטל-בלום "לא רחוק ממרכז העיר"; ויצירות מתורגמות כגון "חכמת המסכן" של פלאן אובריאן; "איש משום מקום" של אלכסנדר המון; "בן החולות" של טאהר בן ג'לון; ושני קובצי הפרוזה "מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה" ו"מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים". הסדרה "תעודה" כללה ספרים מתורגמים כמו "יומנים 1933-1945" של ויקטור קלמפרר ו"טיולים בפלסטין: רשימות על נוף הולך ונעלם" של רג'א שחאדה, וספרים תיעודיים כגון "תפתחו, משטרה! מהגרי עבודה בישראל" של נורית וורגפט.
במקביל לעבודתה כמתרגמת וכעורכת כתבה שישה ספרים. חלקם קובצי מסות ומאמרים על יצירות ספרותיות כגון הספר "הנאציזם בראי הספרות הגרמנית החדשה" (1984), ספר שבוחן בחינה ביקורתית כמה מדרכי ההתמודדות של סופרים גרמנים עם האידיאולוגיה הנאצית. ספריה האחרים הנם תיעודיים-ספרותיים. אחד מהם הוא "משוררים לא יכתבו שירים: במדים בארץ-ישמעאל" (1990), המכיל מונולוגים של שנים-עשר חיילים על שירותם הצבאי בשטחים, ולצדם טקסטים ספרותיים-תיאורטיים המקיימים עם המונולוגים מערכת מסועפת של קשרים.
ספר אחר הוא "במזל סרטן: מסע לבלי שוב" (2001) שכתבה עם בן זוגה, החוקר והסופר יורגאן ניראד, לאחר שחלה במחלת הסרטן. זהו מסמך תיעודי-ספרותי, חף מסנטימנטליות, שמתאר את מסעו של זוג במאבק על החיים. הספר עתיר רמיזות ואסוציאציות ספרותיות ופילוסופיות וניכר בו האיזון בין הטרגדיה האישית ובין השאלות הקיומיות הכלל-אנושיות. לכתיבתה יש פן ספרותי מובהק והיא מתאפיינת בדיוק ובישירות וניכרת בה כנות המבע.
המרמן היא פעילה פוליטית שהייתה חברה במפלגת רצ וחברה במועצה הציבורית של ארגון ״בצלם״. בשנים האחרונות קראה המרמן להתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים באמצעות אי-ציות אזרחי. בשנת 2010 הקימה את התנועה ״לא מצייתות״ שהבריחה נשים פלשתינאיות לתוך הקו הירוק. בשנת 2016 פרסמה את הספר אישה לבדה שבו תיארה בגוף ראשון את החוויות שלה כפעילה פוליטית בשטחים ואת הפעולות שבהן נקטה בכדי להתנגד לעוולות.
מספריה הנוספים: "ניטשה –" "מסה ומבחר מכתביו" (2000); "מביירות לג'נין: מלחמת לבנון 1982-2002" (2002); "במחוזות זרים: סחר בנשים בישראל" (2004). זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת 2006.

גור, בתיה. "סיפור קפקאי על מצב בורחסי". "מבלי דלג על דף: מבחר מסות ומאמרים". ירושלים: כתר. 2008. 121-126; כרמי, נעמה. "מבט ישיר במוות". "מעריב". 25.1.2002; לוטן, יעל. "צריך לנחש רק שש". "ידיעות אחרונות" לשבת. 1.12.2006. 27; קלדרון, נסים. "'כך נוסע הזמן', כתב אלתרמן, 'הוא יקר ושביר. הובילוהו לאט. הובילוהו לאט"'. "מעריב" ספרות וספרים. 10.3.2000. 27.

דנה בן-זקן