סופר ומשורר בשפה הערבית
נחשב למשורר הפלסטיני הלאומי ומהמשוררים הגדולים ביותר בעולם הערבי. נולד בכפר אל-בירווה שבגליל התחתון, שנהרס כליל ב-1948. במהלך המלחמה נמלט עם משפחתו ללבנון. בני המשפחה שבו למדינת ישראל כמסתננים כעבור שנה והתגוררו בדיר אל-אסד כפליטים בארצם. לאחר תקופת בית הספר התיכון עבר להתגורר בחיפה. בשנות השישים המוקדמות הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית, שטיפחה את הזהות הערבית הלאומית-תרבותית, ותפס מקום נכבד בעיתוני המפלגה. הוא שימש חבר המערכת של "אל-אתתחאד", עיתון המפלגה הקומוניסטית, וערך את המוסף הספרותי "אל-ג'דיד", וכן כתבי עת ספרותיים, לרבות "אל-פג'ר" ו"שו'ון פלסטינייה". ב-1970 בחר לעזוב את ישראל, שבה נחשב "נוכח-נפקד". תחילה יצא למוסקבה למשך שנה, אחר כך התגורר במצרים, בלבנון ובתוניס. הפך לפעיל במוסדות התרבות של אש"ף (1973), ובשל כך נשללה ממנו זכות הכניסה לישראל. ב-1981 ייסד את כתב העת הספרותי "אל-כרמל" ושימש כעורכו במשך שנים רבות. באמצע שנות התשעים, עם הקמת הרשות הפלסטינית, שב לרמאללה, אך סירב לקבל תפקיד בממשלה ושמר על מעמדו העצמאי. בשנותיו האחרונות התגורר ברמאללה, בעמאן ובפריז, ונהג להופיע באירועי שירה. ב-1996 הותר לו לבקר בישראל לאחר שהוזמן להשתתף בסרט על אמיל חביבי. חזר שוב ב-2007, שנה לפני מותו, וקרא משיריו בחיפה. הוא שלט בשפה העברית, ולאורך השנים קיים קשרים אישיים עם סופרים ומשוררים עבריים. רבים משיריו, המצטיינים במוזיקליות ובעושר המצלול, הולחנו וזכו לפופולריות הנמשכת עד היום בקרב פלסטינים ובעולם הערבי. זכה בפרסים ספרותיים רבים, ובהם פרס הלוטוס לספרות ב-1969, ופרס לנין לשלום ב-1983 מטעם ברית המועצות. ב-1997 זכה באות לגיון הכבוד מטעם ממשלת צרפת.
חוויית העקירה והשיבה היא חוויה יסודית ומהותית בכתיבתו, ומקפלת בתוכה תחושה של גלות, זרות וחוסר שייכות מזה, וזיקה עמוקה למקום ולמולדת מזה. תמות אלה מתבטאות בשירו המכונן "מאהב מפלסטין" (פורסם בקובץ באותו שם, 1966), הכתוב בסגנון ע'זל, אותו כתב בכלא הישראלי. שיר זה מתאר את השיבה המיועדת במונחים רומנטיים, כשהמאהבת מסמלת את נוכחותה של פלסטין מחד ואת ריחוקה הכמעט-אלוהי מאידך. אף שרוב שנותיו התגורר בערים שונות בישראל ובעולם, הרי ששירתו שופעת דימויים מהטבע הכפרי שבו גדל, כגון עננים, ציפורים ופרפרים המייצגים את החופש, ועצי זית המסמלים את אדמת המולדת. עם זאת, הוא מרבה להזכיר ולתאר את הערים שבהן חי – לרוב לאחר שעזב אותן, ובכך הוא מביע תחושה של גלות אחת מתמשכת.
כבר בנעוריו המוקדמים הביע ברבים את דעותיו בסוגיית העוול שנעשה לעם הפלסטיני. הממשל הצבאי הגביל את צעדיו, ובהיותו בן חמש-עשרה נכלא בשל דעותיו הפוליטיות. התבלט מראשית דרכו כמשורר כמי שמשלב את הפוליטי עם האישי, וכמי שכותב מתוך התגייסות למאבק הפלסטיני אך נמנע מסיסמאות, מפשטנות ומקיבעון סגנוני. בגיל תשע-עשרה פירסם את ספר השירים הראשון שלו, "ציפורים ללא כנפיים" (1960). השיר "תעודת זהות" מתוך הקובץ השני שלו, "עלי זית" (1964), נחשב לאחד משיריו הידועים וסמל להתנגדות פלסטינית, ובו הביע גאווה בערביותו, תוך שהוא מציג דמות של פועל כפרי פשוט הזועם על קיפוחו. כמעט כל פלסטיני יודע את השיר הזה בעל פה. השיר בנוי כתשובות פואטיות לשאלות הביורוקרטיות והברורות של מפקח מטעם הממשל הצבאי שצריך לרשום את תווי הזהות של הדובר: "תִּרְשוֹם!/ אֲני עֲרָבִי./ מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף./ יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים/ וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!/ הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?// תִּרְשוֹם!/ אֲני עֲרָבִי./ עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה./ יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים/ אֲנִי מֵבִיא לַהֵם לֵחֶם/ בְּגָדִים וּמַחֲבָּרוֹת/ מִתוֹך הָאֲבָנִים../ אֲני לֹא מִתְחַנֵן לִצְדָקָה מִדַלְתֵךָ/ אֲנִי לֹא מְכָוֵץ עֲצְמִי עַל מִפְתַנְךָ./ אַז הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ? […] תִּרְשוֹם!/ אֲני עֲרָבִי./ צֶבַע שְעֲרִי.. פֶּחָם/ צֶבַע עֵינַי.. חוּם/ תְּכוּנוֹתַיי:/ לְרֹאשִי עָקַאל עֲל כָּפִיָּה/ כַּף יָדִי חֲזָקָה כַּסֶלַע/ כְּתוֹבְתִי:/ אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה/ רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת/ וְכָל גְבָרַיו.. בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה/ הָאִם זֶה מָכְעִיס אוֹתְךָ?[…]" (מערבית: עירין סיגל וסמי שלום שטרית).
בשנים אלה, שנות השישים של המאה העשרים, השתמש בתבניות ערביות מסורתיות של משקל וחריזה ובלשון ספרותית מובהקת. בעשור הבא, שנות השבעים, השתחרר מהסגנון הקלאסי והחלק הארי של כתיבתו מתאפיין בסגנון חופשי.
כתב יותר משלושים קובצי שירה. ניכרת בהם התפתחות תמטית ופואטית תוך היצמדות לתחושת ניכור מתמדת וכמיהה לפלסטין האבודה. באשר לתוכן, שירתו מיזגה תמיד בין שירה פוליטית המדגישה את הקולקטיב לבין שירה אישית, אך נטייתו הקולקטיבית-פוליטית היא ששלטה בשיריו עד אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. רבים רואים בקובץ "למה עזבת את הסוס לבדו" (1995; מערבית: מוחמד חמזה גנאים, 2000) נקודת מפנה, משום שקובץ זה מתמקד כמעט לחלוטין בפן האישי.
דרוויש, שלא היה בעל השכלה אקדמית פורמלית, היה בעל אופק ספרותי ותרבותי רחב, שכלל, בין השאר, חטיבות נכבדות מהספרות הערבית והעברית (לרבות שירתו של ביאליק), כמו גם מספרויות העולם. שיריו כוללים דמויות ודימויים המתייחסים לפניקים, לכנענים, לטרויה המובסת, לגלות הערבית מספרד המוסלמית, לעולמם של האמריקנים הילידיים, לדמויות מקראיות כמו לוט ויוסף, לישו, למרים ועוד. אמנם הוא היה נוצרי חילוני, אך התנ"ך, הברית החדשה והקוראן שימשו לו מקורות השראה חשובים. בכליל הסונטות "ערש הנוכרייה" (1998; מערבית: מוחמד חמזה גנאים, 2000) תיעד את אהבתו לאישה צרפתייה ויצק את שפת הערבית לתבנית הסונטה. דגם מעניין של כתיבה מעגלית הציב בפואמה "ציור קיר" (ציור קיר, 2000; מערבית: מוחמד חמזה גנאים, 2006), שבה תיאר חוויה של כמעט מוות בעקבות התקף לב שעבר. שיר אפי זה גם ממחיש את השראת המיתולוגיה של המזרח הקדום בפנייתו לאלים מתוך פנתיאון קדום זה, לרבות אנכידו וענת: "שְׂאִי קוֹלֵךְ בְּשִׁיר, אֱלִילָה עַתִּיקָה/ עֲנָת שֶׁלִּי, אֲנִי חַיַּת הַטֶּרֶף וַאֲנִי הַחִצִּים,/ אֲנִי הַמִּילִּים. אֲנִי הַמְּקוֹנֵן, וְהַמּוּאַזִּין,/ וְהָשָּׁהִיד". כמו כן, השיר שואב רבות מהתנ"ך, ובמיוחד נשמעים הדים משיר השירים ומקוהלת: "מִי אֲנִי?/ שִׁיר הַשִּׁירִים/ אוֹ חָכְמַת קֹהֶלֶת?/ שְׁנֵיהֶם אֲנִי/ וַאֲנִי מְשׁוֹרֵר/ וּמֶלֶךְ… הֶבֶל, הֶבֶל הֲבָלִים… הֶבֶל/ הַכּוֹל בָּר חֲלוֹף עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". מחיבוריו בפרוזה בולטים שניים. ביומן ביירות: זכר לשכחה (1982; מערבית: סלמאן מצאלחה, 1989) מתוארות חוויותיו במצור הישראלי בעת מלחמת לבנון, ובהן הכנת הקפה בבוקר בניסיון לשמור על שגרת יומו. ספרו "בנוכחות הנעדרות" (2006, לא תורגם לעברית) מנסה לשלב, כפי שהכותרת מעידה, בין ניגודים: בין פרוזה לשירה; בין היסטוריה אישית למיתולוגיה; בין האני לקולקטיב; בין החיים ובין המוות הקרב ובא.
בציבוריות הישראלית זכור דרוויש בשל שערורייה פוליטית שעורר שירו "החולפים בין דיבור חולף" (1988), שתרגומיו פורסמו בעיתונות העברית באותה שנה ופורשו כקריאה להשמדת מדינת ישראל. השיר עורר תגובות קשות של כותבים עבריים שהיו בעבר ידידיו, ובעקבות זאת פסלה הלית ישורון, עורכת כתב העת לשירה "חדרים", תרגומים מיצירותיו והמירה אותם בדף ריק. החוקר והמתרגם מתתיהו פלד היה מהבודדים שהגנו על לגיטימיות השיר בכך שהוא שיר מחאה רווי בכעס. הוויכוח הגיע עד לכנסת וצוטט ב-28 באפריל 1988 כאזהרה למזימות הפלסטינים. דרוויש לא כלל את השיר בדיוואנים הרשמיים שלו. בתקרית אחרת, ב-2000, הציע שר החינוך דאז יוסי שריד לשלב שני שירים של דרוויש במערכת החינוך הישראלית, אך בעקבות לחץ מחברי כנסת מהימין נדחתה ההצעה בטענה שהציבור הישראלי-יהודי טרם בשל לכך. סערה פרצה ב-2016, כאשר תחנת גלי צה"ל הקדישה תוכנית ליצירתו. לאחר שידור התוכנית הזמין לשיחת הבהרה שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, את מפקד התחנה, ירון דקל.
יצירותיו תורגמו ליותר מעשרים שפות, והוא המשורר הערבי המתורגם ביותר לעברית. שלושה מספריו תורגמו לאחר מותו: כפרחי השקד או רחוק יותר (2008, מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט); חמישים שנות שירה (2015, תרגום, מבוא והערות: ראובן שניר); מילותיו של הזמן השבור (2017, מערבית: ששון סומך).

أبو بكر, رندة. "التجربة الشخصية كتعبير عن واقع عام في شعر دينيس بروتس ومحمود درويش". أليف 17. 1997. 69-98; حمزة, حسين. مراوغة النص: دراسات في شعر محمود درويش. حيفا: مكتبة كل شيء. 2001; زيدان, رقية. أثر الفكر اليساري في الشعر الفلسطيني: محمود درويش, سميح القاسم, توفيق زياد. كفر قرع: مجمع اللغة العربية. 2009; شاكر, تهاني. محمود درويش ناثرًا. بيروت: المؤسسة العربيّة للدراسات والنشر. 2004; عاشور, فهد. التكرار في شعر محمود درويش. بيروت: المؤسسة العربيّة للدراسات والنشر. 2004; عريدي, نعيم. البناء المجسم: دراسة في طبيعة الشعر عند محمود درويش. عكّا: مؤسسة الأسوار. 1991; ישורון, הלית. "ראיון עם מחמוד דרוויש". "חדרים" 12. 1996. 198-172;
Behar, Almog. "Mahmoud Darwish: Poetry's State of Siege". Journal of Levantine Studies 1. 2011. 189-199; Ghazoul, Ferial. "Darwish's 'Mural': The Echo of an Epic Hymn". Interventions 14:1. 2012. 37-54; Langley, Tom. "Exceptional States: The (Bio)politics of Love in Darwish's A State of Siege". Interventions 14:1. 2012. 69-82; Nassar, Hala Khamis and Rahman, Najat, eds. Mahmoud Darwish: Exile's Poet. Northampton, Mass.: Olive Branch Press. 2008; Rahman, Najat. Literary Disinheritance: The Writing of Home in the Work of Mahmoud Darwish and Assia Djebar. Lanham, Mass.: Lexington Books. 2008; Salim, Charlotta. "A Necessary Forgetfulness of the Memory of Place". Interventions 14:1. 2012. 55-68; Shatz, Adam. "A Love Story between an Arab Poet and His Land: Interview with Mahmoud Darwish". Journal of Palestine Studies 31: 3. 2002. 67-78; Siddiq, Muhammad. "Significant, But Problematic Others: Negotiating 'Israelis' in the Works of Mahmoud Darwish". Comparative Literature Studies 47:4. 2010. 487-503.

חנה עמית-כוכבי ואריאל שיטרית