משורר, וסופר
נולד וגדל בהרצליה. בוגר התכנית הרב-תחומית באמנות ולימודי מזרח אסיה של אוניברסיטת תל-אביב. במקביל ללימודיו החל כותב ומפרסם שירים בכתבי העת שונים, בהם "אפיריון", "מאזניים", "מסמרים" ו"עתון 77". בניסיון להיאבק בעולם הספרות, המיושן לטעמו, ובהוצאות הספרים הגדולות, הקים את אתר "אינדיבוק" שמאפשר ליוצרים למכור את ספרם באינטרנט ובכך לעקוף את מערכי ההפצה והשיווק של הרשתות הגדולות. דהן מגדיר את עצמו טבעוני אדוק והוא מוכר גם כאמן "ספוקן וורד".
ספרו הראשון "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011) הצנוע באורכו, מתכתב עם השירה העולמית, כמו גם עם התרבות הפופולרית, אך נטוע במסורת השירה של זך מבחינת הטון והשפה. זוהי שירה אישית כנה, שאינה זקוקה לצעקות כדי להישמע. היא אינה מבקשת את הפאתוס אלא נחמה פנימית הערה לקיומה הבלתי-מתכלה מחד אך החמקני מנגד: "בְּכָל זֹאת/ מָה יִשָּׁאֵר אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ?// צֵל צִלָּה שֶׁל נוֹכְחוּת/ תְנוּדַת הָאָבָק בֵּין פִּנּוֹת הַחֶדֶר" ("לקראת התקלפות"). כאקט של מחאה, בחר דהן להוציא את ספרו השני "נעורים" (2012) בהוצאה עצמית. את השקת הספר ליווה בהקראה מלאה של הספר בליווי מוסיקת רוק. הספר, שניתן לקראו כמחזור אחד או כפואמה ארוכה בשני קולות, משלב את מסורת ה"ביט" מבית אלן גינסברג יחד עם שירת הלוחמים השבים מהקרב. החידוש הבולט בו הוא תיאור כן וטעון של יחסו של בן הדור הישראלי העכשווי כלפי השירות הצבאי. כתב היד של הספר זכה בציון לשבח בתחרות על שם פסח מילין לשנת 2012. ספרו השלישי, בוא כמו שאתה (2013, הקיבוץ המאוחד) הוא רומן. בספר זה נפרשת מערכת יחסים מורכבת בין שלושה צעירים, אשר התבגרו בשנות התשעים, וניצבים כעת בפני מראה מכאיבה של התבגרות והחמצה. ספרו הרביעי של דהן, עקרונות הגן (2014), יצא אף הוא בהוצאה עצמית. ספר שירים זה מורכב משתי פואמות. הראשונה עוסקת בביקור בגן, והשנייה ממוענת לבתו דניאלה ומוקדשת לה. ב-2015 הוציא דהן את נדידת החולות באפריקה (הוצאה עצמית), קובץ סיפורים קצרים. בספר זה משלב דהן בין חיי היומיום, לבין מוראות המלחמה והדיה. החמלה, עקרון יסוד אליו מטיף דהן ברבות מיצירותיו, נוכחת כתמה מארגנת בקובץ הסיפורים. לראות לויתן (פרדס, 2016), ספרו החמישי, הוא נובלה על גבר אשר נוסע להמציא את עצמו מחדש, על ספו של גיל ארבעים. הספר מתנודד בין הריאלי לפנטסטי, בין הגשמה להחמצה, ובין שיח ספרותי עם הקאנון המערבי (מובי דיק, הזקן והים) לצד קריאת תגר עליו. ב-2018 הוציא דהן שני ספרים נוספים: מות הציפור (שירים) ובעל חיים (נובלה). במות הציפור, המכנס שירים מ-2014-2017, חושף דהן, באמצעות שירה וידויית, מטאפורית, בוטה, את הפרוזאיות שבחיי היומיום. בעל חיים היא נובלה המתרחשת בעיירה קטנה בליטא, במהלך פסטיבל שירה. גיבור הספר, השוהה באקס-טריטוריה, בוחן את גבולות הגוף ואת גבולות המוסר.
הפואטיקה של דהן מאופיינת בשימוש במשלבים שונים, ובהארה של הטריוויאלי והפרוזאי באמצעות הלירי. מאפיין נוסף של כתיבתו הוא הבוטות והישירות בכתיבתו על מין. דהן בוחן את הגבולות שבין בדיון לביוגרפיה ובין מיניות ורומנטיקה תוך שימוש בהקשר הישראלי, ובהבלטת חשיבותו של הגוף כמכונן תודעה. ב-2021 הוציא את ספרו האחרון עד כה "מתעוררים – גברים מדברים מיניות".
אורבך, ניקולא. "היכן שנגמרת התנועה". "עתון 77" 359. 2012. 16; שוויצר, ארז. "עדיף לבלוע אופיום". "הארץ" ספרים. 2.5.2012. 11; שילה, דורית. "'נדידת הדיונות באפריקה': סיפורים על חמלה ומלחמה". "הארץ" ספרים. 10.5.2015; ארליך, גיא. "'לראות לויתן': רון דהן מחפש את מובי דיק". "הארץ" ספרים. 20.1.2016; בר-נוי, אלעד. "מר ליבידו" (ריאיון). ידיעות אחרונות 7 לילות. 21.8.2018.

ערן צלגוב