מחזאית ומשוררת
בתם של הפסיכולוגית יהודית גרינבאום והפרופסור לפסיכולוגיה צ'רלס גרינבאום. גדלה והתחנכה עם אחותה התאומה ושני אחיה בשכונת בית הכרם שבירושלים ובעיר דיורהם שבצפון קרוליינה, ארצות הברית. בתום לימודיה התגייסה לשירות צבאי בחיל המודיעין, ועם שחרורה החלה בלימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. כעבור שלוש שנים, בהיותה בת עשרים ושלוש, נישאה ועברה להתגורר בסן פרנסיסקו. בתקופה זו החלה לעסוק בבימוי, בכתיבה לתיאטרון ובמשחק, ובשנים 1988-1992 הועלו בסן פרנסיסקו שלוש גרסאות למחזה הראשון שלה, "אלישבע". במרכז המחזה האוטוביוגרפי, שביימה אותו ושיחקה בו, נבחנים היחסים בין "אלישבע" ל"אלישבע"-אלזה, קרובת משפחה יהודייה-גרמנייה ש"אלישבע" נקראה על שמה, ובמלחמת העולם השנייה אימצה זהות בדויה כדי לשרוד את השואה. המחזה זכה לביקורות אוהדות ואף הוצג במסגרת פסטיבל "סולו-מיו" בסן פרנסיסקו. ניכרים בו נושאים המאפיינים את המשך כתיבתה המחזאית והפואטית: מחאה וביקורת על אי-צדק חברתי, דאגה ליחיד, שאיפה לדיאלוג עם האחר, וזמניות חייו של האדם.
עם חזרתה לישראל ב-1993 החלה להנחות סדנאות כתיבה ודרמה, ובמקביל המשיכה בכתיבה. בשנים 1999-1993 כתבה ארבעה מחזות: ציפור גן עדן מס.17; המונודרמה "התינוק של בן שטרית"; "סולטנה אמורה" ו"תפוזי דם". המחזות זכו לתגובות אוהדות של מבקרי התיאטרון, אך נשארו בתחום המצומצם של תיאטרון הפרינג' האלטרנטיבי.
ב-2000, שנה לאחר שנפרדה מבן זוגה, ראה אור ספר שיריה הראשון "עֹרף האור" ("הליקון"). הספר גדוש בדימויים עירוניים, בריתמוס חופשי, בשפה יומיומית נמוכה ובאירוניה, ומתאר חוויות יסוד סותרות, כמו היקסמות מיופיו של הטבע האורבני, תחושת זרות ועמידה מן הצד במחאה על אלימותו של העולם, געגועים לאהוב של פעם ותחושת אחריות ואהבה לזולת. הספר התקבל בהתלהבות וזיכה את גרינבאום בפרס שר התרבות למשוררים בתחילת דרכם (2002) ובפרס טבע לשירה בפסטיבל מטולה (2003).
באותן השנים סומנה כמשוררת וכמחזאית מבטיחה. היא החלה בלימודים מתקדמים לתואר שני במגמה לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן-גוריון ובלימודי פסיכודרמה במכללת סמינר הקיבוצים. ב-2002 הועלה בתיאטרון חיפה "תופרות", מחזה ראשון שלה שהוצג בתיאטרון רפרטוארי. המחזה מתבסס על סיפורה של מתפרה במצפה רמון, שנסגרה ונפתחה מחדש על ידי פועלות המתפרה, שהפכו בן-לילה מפועלות ייצור למנהלות, והוא נבנה מרצף של תמונות ריאליסטיות. המחזה סימן מעבר לכתיבה בעלת אופי פוליטי-חברתי.
"אלישבע" גרינבאום נפטרה ממחלת הסרטן והיא רק בת שלושים ותשע. יצירתה קצרת הימים, אף שהיתה רק ראשית צמיחתה של משוררת ומחזאית פורה ובשלה, זכתה להערכה בקרב הקהל הישראלי ובקרב הממסד הספרותי והתיאטרוני. לאחר מותה ראה אור ספר שיריה השני והאחרון "לפתע פתאום האדמה" (2005), ובמרכזו נבחנים יחסים בינאישיים כסדרה של יחסי משא ומתן, פרֵדה, כמיהה למטמורפוזות של זהויות, וצער על אדישותו של הנוף האורבני והחיים בו כלפי זו שחייה נחתמו. ב-2006 ראה אור הספר "שלושה מחזות" הכולל את "תפוזי דם", "תופרות" ו"התינוק של בן שטרית".

אבן-שושן, יוספה. "געגועים לציפור גן עדן". "שלושה מחזות". ירושלים: כרמל. 2006. 7-19; אור, אמיר. "הבית של "אלישבע"". "הליקון" 66. 2005. 7-8; סומק, רוני. "חמלת הטביעה והנפת היד המנצחת". "עתון 77" 254. 2001. 7; שטרנברג, ליאור. "אני כותבת כי האדמה רועדת תחתי". "שבו" 15. 2005. 35-39.

מי-טל נדלר