משורר ומבקר
נולד במינכן לזוג פליטי שואה מפולין, שעלו עמו לישראל ב-1949. גדל בתל אביב ולמד בבית הספר התיכון "צייטלין". ב-1964 התגייס לצה"ל ושירת במחלקת השלישות של חיל האוויר. בשנים 1977-1966 למד באוניברסיטת בר-אילן ספרות כללית לתואר ראשון ופסיכולוגיה קלינית לתואר שני. מאז 1970 עובד כפסיכותרפיסט בגישה פסיכואנליטית.
שירתו התפרסמה בבמות שונות ותורגמה לכמה שפות. מפרסם בעיתונים ובמגזינים מסות בנושאים ספרותיים, אמנותיים ופסיכולוגיים. אצר תערוכות והציג מיצירותיו בכמה תערוכות. לימד ספרות ופסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון (2003) ובמכון ון ליר (2004, 2005). מתגורר בתל אביב.
פרסומו הראשון היה שיר ב"מעריב לנוער" (1962). ספרו הראשון, "זמן הים וזמן היבשה" (שוקן, 1970), יצא ביוזמתו של ברוך קורצווייל. באמצעות לשון ציורית עשירה תוארו בו נופים מיתולוגיים וחלומיים, שמשמשים מפלט מפני קיום מעיק. עם זאת הוכרזה בשירים פואטיקה שבחלה מראש באסתטיציזם: "מוּקְיוֹן זֶה מִי יְמִתֶנוּ?/ מוּקְיוֹן עֲדִין פָּנִים צַוָּארוֹ בִּרְדִידֵי מַלְמָלָה/ חוֹמֵק לְתוֹךְ מַרְאוֹת מְעֻטָּרוֹת/ מַצִּיב פָּנָיו נוּגִים בְּמִסְגָּרוֹת מְגֻלָּפוֹת/ וְעִנְיָנוֹ אֶסְתֶּטִיקָה בִּלְבָד,/ מִי יָבוֹר לוֹ בּוֹר וּמִיתָה יָפָה?" ("לשוב רגלי לכפר המוריק"). בגר"עין" הקובץ מצוי קונפליקט בין זהותו הפרטית של משורר בעל העדפה הומו-ארוטית לזהות סתגלנית וקונפורמיסטית.
בספר "חלון" (1980) בלטה דמותו של המשורר הניצב סמוך ל"חלון" מטפורי, המשמש גבול בין פנים לחוץ. מנותק ומרוחק הוא מסתפק במראות ה"חלון" וב"יֹּפִי הַסָּפוּן הַנִּגְלֶה בַּחֲלוֹם" ("היֹפי הספון"). שירי הספר הם גם תגובה אסתטית-הגותית, לפרקים אלימה ולפרקים מפויסת, לקיום הישראלי בכלל והתל-אביבי בפרט.
"66-83" (1983) הוא מבחר מייצג משירתו לצד שירים חדשים. נבנה בו עולם העשוי מחומרים מיתיים, בניסיון לחוש את הקיום החיצוני ובה בעת לבטא את "העצמי האמיתי". בשירי המסע שבקובץ משמש הנוף לעיון בעצמי: "וְאִי הָיָה כְּמָשָׁל לְיוֹשְׁבָיו –/ חֶלְקָה שֶׁל צְנִיעוּת וְנֶאֱמָנוּת לָעַצְמִי" ("אי, מיקונוס"). השירים חושפים מועקה וחסר בצד השלמה עם בדידותו של הנווד המתבונן.
"מילאנו" (1988) הוא מסע בתודעה האנושית של המאה העשרים. המציאות נתפשת כאשליה, אך לפיכחון המפחיד יש פיצוי בדמות אמפתיה, יצירה, יופי ורגעי הארה. בקובץ שירים מקומיים המתעכבים על פרטי יומיום כמו המתנה לאוטובוס, מודעה על כלבה שאבדה, נמלים בכלי סוכר, לצד שירי מסע המתפעלים מוורונה, מאתונה ומסנטוריני. הספר נחתם בפואמות ארוכות, "מדיטציות", המסתחררות כל אחת סביב נושאה בחומרים אסוציאטיביים והגותיים. יש בהן חידוש צורני המאפשר ייצוג מורכב של הנפש והעולם.
"עין" (1993) הוא קובץ היוצר עולם שירי במ"עין" מעבדה, שבה חוקר האני את עצמו, את תודעתו ואת יחסיו עם העולם. זו יצירה ההוגה ביופי, בנעורים, במוות, בבדידות, בארוטיקה ובפורנוגרפיה. כל אלה על רקע מחלתה הסופנית של אם המשורר, ההודפת אותו אל החושני המשלֶה.
שירי "ספר שאל" (1997) מחדדים תהיות הנוגעות לטבע העולם, למחשבה ולעצם שאילת השאלות עצמן. למרות הדחף לכבוש מהות בלתי ידועה, המשורר מכיר בעיוורונו הבלתי-נמנע, משלים איתו ואפילו מתענג עליו. זו שירה הממשיכה להתבונן בתום באובייקטים קונקרטיים ובמקביל ממשיכה לדון בחתרנות פוסט-מודרניסטית בטבעו של הסובייקט. המשורר, ככל סובייקט, מוצג כמרובה עצמיים. כתיבת שירים יכולה להעניק לו, לזמן-מה, צורה מגובשת: "כְּשֶׁפִּרְסַמְתִּי סֵפֶר בִּקַּשְׁתִּי, כַּמּוּבָן, לְפַרְסֵם אֶת עַצְמִי –/ שֶׁהַכֹּל יֹאמְרוּ הִנֵּה זֶה הַמְשׁוֹרֵר גֶּלְדְמַן –/ כִּמְשׁוֹרֵר וּבִמְיֻחָד כַּמְשׁוֹרֵר גֶּלְדְמַן/ יֵשׁ לִי כַּמָּה וְכַמָּה חֵרֻיּוֹת מְפַנְּקוֹת" ("ספר").
"הו, קירי יקירי" (2000) מעמיד את הקיר כאובייקט המרכזי המלווה את שירי הקובץ. הקיר, המייצג מגבלות וגבולות גורליים, נודד בהכרח עם המשורר, וגם משמש לו משען וחומת מגן. הוא גם קצה הזמן הפרטי – המוות – וכך הוא מתייחס למחזור השירים על מות האם הפותח את הספר. בנוסף, הוא כ"עין" ציון של נוכחות המטפיזי, והוא מוליך לשירים על אלוהים החותמים את הספר.
"שיר הלב" (2004) מציע התבוננות רעננה ב"עצמי האמיתי" שהלב משמש כסמלו. יש בו שילוב מכמיר לב בין האישי לחברתי: "קוֹנִים קְרֶם לַחוּת/ וּמְקַבְּלִים תִּיק אָפְנָתִי/ […] קוֹנִים שְׁתֵּי מִבְרְשׁוֹת שִׁנַּיִם/ וּמְקַבְּלִים שְׁלִישִׁית מַתָּנָה/ […] קוֹנִים (אִם אֶפְשָׁר) אוֹתִי/ וּמְקַבְּלִים אֶת הָרֵיק הַגָּדוֹל/ וּצְלִיל שֶׁל פַּעֲמוֹן מְהַדְהֵד בּוֹ" ("קונים"). השירים מתזמרים מחדש מוטיבים פסיכואנליטיים וזן בודהיסטיים המופיעים גם בקבצים קודמים. המשורר שב ומבקש להבקיע אל רגעי הוויה שבהם נגלית עצם הישות בתוך היומיומי ביותר.
שירתו של גלדמן מאופיינת בחתירה נמרצת להתגלויות של הישות שמעבר למראות היומיום. באמצעות דיוק לשוני ועושר מילולי מסתמנת המהות החוקרת של היצירה, המבקשת להבין את טיבו של העולם. זוהי שירה הגותית-קיומית, שבה נבחנת הווייתו של האני בתוך הביוגרפיה האישית וההיסטוריה הכללית; שירה שעניינה בפסיכולוגי, במטפיזי ובגבולות ההכרה והמבקשת לבדוק את היחסים בין העולם הממשי לבין עולם אוטופי.
מספרי השירה הנוספים שכתב: שירי תמיר (2007); הלכתי שנים לצדךָ, כרך א', כרך ב' (2011); תורת הייחוד (2013, תורגם לפורטוגלית ב-2016); קו לילה (2015).
לצד ספרי השירה, עסק גלדמן גם בכתיבה עיונית. בין ספריו: "ספרות ופסיכואנליזה:" "סקירה ביקורתית" (1998); "אוכל אש, שותה אש, עיונים פסיכואנליטיים ביצירות של אדגר אלן פו, אורי צבי גרינברג וויליאם שקספיר" (2002); "ויהי במראת הכסף: ביאנקה אשל גרשוני – ממיטב יצירתה" (2007). כמו כן, תירגם מפורטוגלית את ספרו של המשורר ז'ואאו פאולו אסטבס דה- סילבה, תמרים (2017), ואף הוציא ספר פרוזה, שכנים וסוטים אחרים (2014).

בן-משה, יקיר. "הקיר כחומר גמיש". "הארץ" ספרים. 26.9.2001. 11; גלדמן, מרדכי. "חילוני דתי". "מאין נחלתי את שירי: סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה". תל אביב: משכל. 2002. 266-251; וייכרט, רפי. "בין ה"עין" לאין". "עכשיו" 62. 1995. 177-173; לאופר, רות. "מסע אל נבכי התודעה". "עתון 77" 214. דצמבר 1997. 9; נגיד, חיים. "נופי נועם מסוגננים". "עכשיו" 28-25. 1973. 329-326; קרטון-בלום, רות. "היופי, האמת, הסיוט". "ידיעות אחרונות" ספרות. 24.3.1989. 20, 25; שיינפלד, אילן. "מחציף פנים כלפי אלוהי השירה". "הארץ" ספרים. 14.9.1993. 4.

יובל פז